השלום לשלום בעידן טראמפ?
ברור שגישת הממשל החדש למדיניות חוץ ולמזרח התיכון שונה בתכלית מזו זו של ממשל אובמה. לאן היא תוביל את ישראל?
הנשיא טראמפ נכנס בסערה לבית הלבן.
בין אם מדובר בבניית (והתשלום עבור) החומה עם מקסיקו, מדיניות ההגירה או תדרוכי הבית הלבן לתקשורת, המחלוקת הפנים אמריקאית באה לידי ביטוי יומיומי ויחד עימה נגלית עוצמת הקוטביות הפוליטית הפושה בה. כפי שכבר ציינו, ושוב נחזור ונדגיש: ישראל איננה ואסור לה שתהיה - סוגיה פוליטית פנים אמריקאית. יחד עם זאת, ברור כי גישתו של הממשל הנוכחי למדיניות חוץ ולמזרח התיכון שונה בתכלית השינוי מזו של קודמו בתפקיד. כיצד ישפיע הדבר על ישראל ועל הסיכוי להגעה להסדר מדיני איזורי?
החוכמה המקובלת היא שעל ארה”ב להיות “מתווך הוגן” על מנת למלא תפקיד חיובי ובונה וכי נטייתו לכאורה של הנשיא המכהן טראמפ לטובתה של ישראל חותרת תחת כל אפשרות של התקדמות אמיתית וממשית בין הצדדים. אחרים יטענו כי תחת ממשל אובמה, זכתה ישראל ליחס לא הוגן ולקיתונות של ביקורת מוגזמת בגין מדיניותה, ביקורת שהגיעה לשיא עם תום כהונת ממשל אובמה במה שנראה כהטלת אשמה חד צדדית עליה בגין כישלון התהליך המדיני (נאום קרי ותמיכת (“המנעות”) ארה”ב בהחלטת מועצת הביטחון בנושא ההתנחלויות). לכאורה, כך יש הגורסים, אם לא חזינו בהתקדמות בתהליך המדיני עד עתה, וודאי וודאי שאפשר לנשק לשלום את השלום בקדנציה הנוכחית.
האמנם? רק שוטה יחזה עתידות, בוודאי בכל הנוגע למזרח התיכון. חרף כך, נבקש להציג נקודת מבט מעט שונה: בשנים האחרונות חזינו במצב בו הפלסטינים סירבו לשבת למו”מ ישיר עם ישראל. בשנים האחרונות קראה ממשלת ישראל - שוב ושוב - לפלסטינים להיפגש ולשבת למו”מ בין הצדדים לא בוושינגטון, בניו יורק או בשטוקהולם - כי אם בראמאללה או בירושלים. בראשית כהונת ממשל אובמה, ישראל אף הקפיאה את בניית ההתנחלויות לתקופה של חודשים ארוכים, ואף על פי כן התמידו הפלסטינים בסירובם לשבת לדיאלוג ישיר עם הישראלים. מדוע? האסטרטגיה הפלסטינית הייתה ברורה: העדפה של לוחמה משפטית ודיפלומטית נגד ישראל בזירה הבינלאומית על מו”מ ישיר, בזמן שברור להם כי ככל שיתמידו בעיקשותם, כך תיטה הקהילה הבינלאומית להטיל את האשמה על ישראל ולעשות עבורם את העבודה הקשה של לחץ על ישראל, מבלי שהם עצמם יצטרכו לוותר על דבר. התהליך הגיע לשיא בהחלטת מועצת הביטחון האחרונה: עוד גינוי חריף לישראל, שזכה למחיאות כפיים סוערות משל הייתה זו הופעה בברודווי, מבלי שראינו התגמשות פלסטינית כלשהיא. המשוואה שנוצרה אפשרה להם להתחמק ממו”מ אמיתי ומהצורך לבחון כיצד הם רואים את עתיד היחסים עם המדינה היהודית, שלא לדבר על “ויתורים כואבים”.
הדרך לגיהנום, כך אומרים, רצופה כוונות טובות.
וכעת? השיח הפוליטי נמלא ביקורת אודות ממשל טראמפ “הפרו ישראלי” ופרופ’ רשיד ח’אלידי מיודענו מאונ’ קולומביה אף הרהיב עוז וביקר בראיון רדיו לאחרונה את העובדה כי “הממשל הנוכחי שורץ (כך במקור-ש”ע) גורמים פרו ישראלים”. גם אם תהיינה מחלוקות בין ממשל טראמפ וישראל, ברור כי הפלסטינים כבר לא יוכלו להמשיך לשבת ביציע ולהביט באחרים חובטים בישראל ומנסים להורידה על ברכיה. זוהי מציאות חדשה, במסגרתה אם מבקשים הפלסטינים לקדם את טובתם, זו האמיתית ולא המדומה באמצעות החלטות חד צדדיות שרק מזינות את העוינות בין הצדדים, אם הם באמת מבקשים לחולל שינוי במציאות היומיומית הפלסטינית, הגיע הזמן לדבר ישירות ולחדול מן הטרור האלים, המשפטי וגם מזה הדיפלומטי.
נקווה כי לפחות לבינתיים, תם עידן הביקורת האוטומטית על ישראל ואולי עומדים אנו בפתחה של תקופה חדשה: כזו של אחריות ושקיפות, תקופה בה תישפט המנהיגות הפלסטינית בהתאם למעשיה, אמירותיה וצעדיה בשטח - האם פניה לשלום או לעידוד הטרור.
אשרי המאמין.
