כך טיפלו באשפה בתל אביב של ימי המנדט
העולים מגרמניה נחרדו מהלכלוך, העירייה השליכה את הפסולת במזבלת "מקווה ישראל", וכשהמצוקה גברה עלתה תוכנית לשריפת אשפה בשכונת נוה שאנן. מאמר חדש בוחן את יחס השלטון לאשפה בראשית ימי תל אביב, ומתברר שהבעיות של אז מזכירות את אלו של היום. אפילו המשרד להגנת הסביבה מבקש להקים לתחיה פרוייקט שדיזנגוף הוביל, וכשל
הטיפול באשפה הוא אחת הסוגיות הבוערות של המאה ה-21 בקרב ראשי השלטון המקומי, אבל גם בתחילת המאה ה-20 זו היתה סוגייה מורכבת. במאמר בשם "עיר עברית עם אשפה עברית", מתאר החוקר ירון בלסלב כיצד התמודדה תל אביב של ימי המנדט עם הבעיה המצחינה.
לקריאת המחקר המלא
בדיקתו של בלסלב מגלה קווי דמיון בין מדיניות הרשויות של אז ושל היום. אמנם גם בימי המנדט היו מודעים למפגעים הסביבתיים הקשים שיוצרת האשפה, אבל בשלטון העדיפו לחסוך בכסף וכשלו במאמצים לספק טיפול מתקדם בפסולת העירונית. אם זה מזכיר במשהו את הבעיות הקיימות בימנו, זה כנראה לא במקרה.
תל אביבי ממוצע מייצר יותר פסולת
בלסלב הגיש את המאמר במסגרת עבודת הדוקטורט שהוא מכין בבית הספר ללימודי הסביבה ע"ש פורטר באוניברסיטת תל אביב, במקביל לתפקידו כמרצה בחוג לגיאוגרפיה וסביבת האדם באוניברסיטה ובמכללה האקדמית בית ברל.
במאמר סוקר בלסלב את הזינוק האדיר במספר תושבי העיר, שהביא גם לעליה מטאורית בכמויות האשפה שייצרו תושביה, כשהוא מסתמך על רישומי העירייה. בשנות ה-40 כמות התושבים בעיר זינקה לכרבע מיליון איש, וכמות האשפה גדלה בהתאם ל-57,647 טונות.
המאמר מזכיר מחקרים קודמים שציינו כי בתקופת המנדט היתה בקרב מנהיגי תל אביב מודעות גבוהה לנושא הניקיון, אשר קודמה בידי "עולים יוצאי גרמניה שנחרדו מהלכלוך והרעש ברחובות העיר". אולם האם המודעות הזו באה לידי ביטוי בטיפול נכון בפסולת? מסתבר שהטיפול באשפה ידע לא מעט בעיות, שחלקן רלוונטיות גם היום.
שריפת אשפה באלנבי פינת אחד העם
הפסולת העירונית של אותם ימים טופלה באמצעות ארבע דרכים בסיסיות: ערימה (מזבלות), שריפה, שימוש חוזר, והפחתת כמות הפסולת מראש (הפחתה במקור). הפיתרון המרכזי בתל אביב המנדטורית היה להשליך את האשפה במזבלות עירוניות. אלא שההשלכות הסביבתיות והבריאותיות של ערימות האשפה, אשר הצטברו במזבלות עירוניות בשולי העיר, עוררו ביקורת על שיטת הטיפול ה"פרמיטיבית" בה נקטה העירייה.
אחת ממזבלות אלה הייתה "מקווה ישראל", סמוך לכביש הראשי לירושלים, כשני קילומטרים מגבול תל אביב. אחת הבעיות העיקריות בנוגע למזבלה זו הייתה העובדה שנסיעה אליה חייבה מעבר בשטח יפו ובאזורים ערביים נוספים.
עם פרוץ המרד הערבי הגדול בשנת 1936 הותקפו משאיות האשפה למזבלה, והשלטונות הבריטיים נאלצו לאשר ליווי חמוש של נוטרים למשאיות האשפה, על חשבון העירייה, והצבת משמר קבוע באתר הפסולת. רק בשנת 1952 נפתחה מזבלת חירייה עד לסגירתה ב-1998.
.JPG "עובדי תברואה ברחובות תל אביב (צילום: זולטן קלוגר, לע\"מ)")
ראשי העיר תל אביב חיפשו פתרונות נוספים לאשפה, ואחד מהם היה שריפה. ראש העיר הראשון, מאיר דיזינגוף, והוועדה הסניטרית של העירייה החלו בחיפושים אחר תנור תקני לשריפת אשפה, בעקבות תלונות תושבים נגד משרפה שהוקמה ברחוב אחד העם פינת אלנבי.
עם הגידול בבעיות הנובעות מהמזבלות החליטו בשנות ה-30 להקים מכון לשריפת אשפה, ואף רכשו לשם כך מגרש סמוך לשכונת נווה שאנן. זיהום האוויר לא היה באותם ימים גורם בעל משקל, ובעירייה החליטו שזו הדרך היעילה לטיפול בפסולת העיר.
ההערכה הייתה שעלות הקמת מרכז שריפת אשפה תהיה כ-35,000 לירות (לא"י), לא כולל עלות רכישת הקרקע, ובסופו של דבר היוזמה לא יצאה לפועל. הסיבה? כסף כמובן. בירושלים, יש לציין, בחרו בשיטת שריפת הפסולת, שהוכרה בידי הממשל כדרך היעילה ביותר לטיפול באשפת העיר.
"לפעמים צריך לבחור בפתרון הזמין - ולפעול"
"נוצר דפוס התנהלות שאני רואה אותו לא רק בהיבט של הטיפול בפסולת", טוען החוקר בלסלב בראיון ל-ynet, "רק כאשר המצב מגיע לידי קטסטרופה סביבתית, מפגע שלא ניתן להתעלם ממנו, רק אז מתחילים בטיפול.
"אנחנו רואים שבתקופת המנדט חיפשו את הפתרון המתקדם והיעיל ביותר לבעיה, מה שהצריך עלויות ומחקרים, אך בסופו של דבר במשך שנות המחקר והחיפוש, הבעיה רק הלכה והעצימה. הרעיונות לטיפול בפסולת קדמו לטיפול הממשי, ורק אחרי שלחצו על העירייה והרשויות לטפל במפגע, הדבר נעשה".
מהו לדעתך טיפול נכון בבעיות מוניציפליות מסוג זה?
"לעתים צריך לבחור בפתרון הזמין ולפעול, ולא לחפש אחר הפתרון האולטימטיבי. הרי כידוע - אוייבו של הטוב מאוד הוא המצוין".
תוכנית: להקים את מתקן השריפה שדיזנגוף רצה
ומהמאה הקודמת - בחזרה לזמננו. אילו פתרונות עתידיים יש היום בקנה לטיפול באשפה?
שריפת פסולת כיום נעשית בדרך של השבת אנרגיה, ולא מזכירה במאום את הטכנולוגיה של פעם. במשרד להגנת הסביבה מבקשים להקים מתקן כזה בישראל, ובוחנים חמישה אתרים. "אנחנו רוצים להקים את מה שדיזינגוף דיבר עליו, אבל עם ניצול של האנרגיה ולא רק שריפה", אומרים גורמים במשרד.
לטענתם, התוכנית היא "להקים מתקנים כאלה גם במרכז הארץ וגם בדרום, כמו שנעשה במדינות רבות בעולם, בוינה, בקופנהאגן, בפריז ובמקומות נוספים. במתקנים להשבת אנרגיה, הפסולת עוברת מיון ראשוני, ולאחר המיון נותרת כ-40% מהפסולת והיא משמשת השבת אנרגיה להפקת חשמל".
כיום עלות הקמת מתקן שכזה היא כמיליארד שקל, והוא משמש לטיפול בכ-1,500 טונות ליום. רובו של הכסף משמש להקמת מתקנים למניעת זיהום האוויר שנוצר כתוצאה מהשריפה.
לפנייה לכתב/ת 
