אני ובעלי עובדים בעסק משותף, ופעמים רבות 'זה נכנס גם הביתה'. מבדיקת מיילים ועד שיחות בארוחות משפחתיות. עד לאחרונה חשבנו שהעובדה שאנחנו בעלי עסק משלנו מאפשרת לנו להיות יותר עם הילדים בבית כי אנחנו גמישים יותר בלוח הזמנים. בזמן האחרון אנחנו מרגישים 'שאנחנו לידם אבל לא איתם'.

איך מאזנים בין הצורך להתעסק בעבודה והרצון להיות עם הילדים?

הורים יקרים, שאלתכם רלוונטית גם להורים כמותכם, שעובדים ביחד, והעבודה חודרת לתוך המשפחה כהמשך טבעי. אך גם הורים שעובדים בנפרד מתקשים לבוא הביתה ולהתמקד רק בילדים. קשה להתפנות פיזית ובמיוחד רגשית כדי 'להיות עם הילדים, ולא רק לידם', כפי שניסחתם זאת היטב.

ראשית, חשוב להבין למה קשה להורים, לא רק לכם, להיות עם הילדים במקום להתעסק בעבודה. להבין בהגיון, בלי אשמה כדי להתארגן עם המציאות באופן יעיל יותר.

הפרדה:

סיבה אחת לקושי להתמקד בילדים ולא בעבודה היא, שהעבודה כיום חודרת לשעות הערב ולמשפחה- אין הפרדה. כיום לא מסיימים את העבודה בשעות הרשמיות שלה. בזכות , או שמא נכון יותר לומר בגלל הטכנולוגיה של המיילים והסלולריים, העבודה שולחת את ידיה לתוך המרחב הפרטי והמשפחתי, וממשיכה גם בערב. ההורים כעובדים מודרניים, ויש שיאמרו 'כעבדים מודרניים', כבולים לטכנולוגיה, אמורים להגיב בכל עת לדרישות מהם. גם אם אין דרישות ממשיותלענות באותו רגע למייל, יש לחץ, קושי להרפות, והרגל להמשיך להחזיק בסלולרי, 'ולטחון' תכנים מהעבודה. העבודה כה מרכזית בחיים המודרניים.

ענייני מבוגרים:

סיבה נוספת לעיסוק בעבודה במקום בילדים היא, שקשה להיות עם הילדים. הורים רבים מתקשים להודות בינם לבין עצמם שחברת הילדים האהובים כל כך, אינה תמיד נעימה בכל רגע נתון. הם לעיתים מעצבנים, לא תמיד מענינים, רבים ביניהם, יש הרבה סידורים, שיעורים, ומשמעת לעכוף. קשה להודות, אבל זה מעייף ויותר מעניין להתעסק 'בעניני מבוגרים', למשל בעבודה, או לדבר עם חבר/ה, או להעיף מבט בפייסבוק. רגשות האשמה אומרים להורים: 'תהיה עם הילדים שלך', אבל הענין האמיתי, ההרגל, והלחץ מובילים להתעסק בזמן אמת בעבודה במקום בילדים.

מה שקורה כשההורים מכחישים את העובדה שהם אלו שלא תמיד רוצים להיות עם הילדים, אלא רוצים להיות בעניניהם הוא- שההורים כועסים ומאשימים את הילדים באותה אשמה. אומרים ומטיפים לילדים- 'למה אתם לא איתנו, ורק מתעסקים בסלולרי ובמחשב?!' קוראים לתופעה- הפוסל במומו פוסל, או במילים פסיכולוגיות- השלכה.

קשה להודות, אבל זה מעייף.(צילום: shutterstock)

אז איך אפשר להיות 'באמת' עם הילדים ?

ראשית, חשוב שההורים יכירו בכך, שזה אנושי לרצות להיות בענינך כמבוגר חלק מהזמן, אין צורך באשמה, כל עוד לא מגזימים.

ההכרה תוריד את הכעס העצמי, את האשמה, ואת הכעס על הילדים. כך תתפנה אנרגיה להיות עניניים בגישה לנושא עצמו. איך מחלקים את הזמן והאנרגיה בין העבודה, הילדים, והזמן האישי של המבוגרים. כמו בתחומים נוספים בחיים- ככל שהציפיות ריאליות כך אפשר לממש אותם באופן יעיל יותר.

שנית, חשוב להאמין שאין רק דרך אחת להיות 'עם הילדים':

המשמעות היא, שלא צריך כל הזמן לעשות עם הילדים דברים ביחד כשנמצאים בבית. אפשר להיות חלק מהזמן לצידם, לעסוק במיילים ובעניני העבודה, ולתת להם לגיטימציה או זכות לעסוק בעניניהם. יש משהו נעים במשפחה שכל אחד עוסק בעניניו בצד האחרים. ההורים יגידו במילים- 'זה נעים שכולנו בבית, כל אחד עוסק בעניניו, ויחד עם זה אנחנו ביחד. זה סוג של זמן משפחתי' . כך המשפחה תרוויח עוד סוגי זמן ביחד.

שלישית, לייצר כמה שיותר הרגלי 'ביחד' משפחתיים:

כל משפחה אמורה לחשוב ולמסד הרגלים של 'ביחד' משפחתי שמתאימים לה. להורים- לאופיים, לסדר יומם. לילדים- לגילם, לאופיים, לסדר יומם. ההרגלים יכולים להיות לאכול יחד כל יום /פעם בשבוע. לשוחח בעת הארוחה בלי סלולריים, לראות יחד סדרה בטלויזיה, להקריא סיפור, לשחק ביחד, לטייל ביחד. אפשר 'שהביחד' יהיה של כל המשפחה, של הורה עם ילד אחד. מה שמתאים ונעים.   תוכן והיקף הביחד צריכים להיות סבירים בהיקפם. חשובה האיכות – שיהיה נעים, שתהיה תקשורת, שנמצאים ביחד, ולא עוסקים בדברים אחרים. אפשר לקרא לזה 'חוג משפחה'. במציאות החיים המודרנית העמוסה חשוב לקבוע משבצות זמן 'לחוג המשפחה', ולא לצפות שהזמן ימצא את מקומו מעצמו רק כי 'אוהבים ואכפת מהילדים'. דברים לא יקרו מעצמם, צריך לתכנן ולהתאמץ, וזה בסדר.

בברכה,

חלי ברק שטיין

פסיכולוגית חינוכית מומחית, מטפלת בהורים וזוגות, גם בסקייפ

מחברת הספרים – בגובה העיניים, תקשיבו לי רגע, וכשהילדים יוצאים מהבית

מנהלת האתר www.hebpsy.net/barak