חוגגים אהבה
לפעמים נדמה לי שרוב החגים הפכו מתזכורת על הצורך האמיתי שלנו באהבה ומשפחתיות, ללחץ סביבתי לרוץ ולפמפם את הכלכלה. לקחת חלק במשחק הקונסיומריזם התובעני הזה שאין לו סוף. זה נעים לקבל מתנות, זה אפילו נחמד ומהנה, אבל נשאלת השאלה האם זאת באמת מהות האהבה והנתינה?
בספרו של אריך פרום, ״אומנות האהבה״ הוא מתאר את אותה תפיסה שטחית שנוצרה במערב בנוגע לאהבה. אנשים, הוא מסביר, מתאהבים זה בזה על סמך נתונים חיצוניים ועל פי איזשהו אידיאל מזויף שהם הפנימו דרך בסרטים תוכניות טלוויזיה.
בתור ילדה, צפיתי שעות ארוכות בסדרה ״בוורלי הילס 90210״. אספתי את כל הקלפים של הסדרה ואחזה בי התרגשות שיא כששחקני הסדרה הגיעו לישראל לביקור. אני זוכרת איך הדבר העיקרי שהטריד אותי הדיר שינה מעיני והקשה עליי להתרכז בבית הספר היה אותו משבר עלילתי שהעלה את אותה שאלה גורלית:
במי דילן יבחר? בקלי הבלונדינית או בברנדה הברונטית עם הפוני....?
כל כך הרבה מהתפיסות והציפיות שלנו בנוגע לאהבה מבוססות באופן לא מודע על סצנות שראינו בתוכניות טלוויזיה או בסרטי קולנוע. זכורה לי שיחה עם בחורה גרמנייה, בעלת רגליים ארוכות וחוש אופנה יוצא דופן, שסיפרה לי בסודי סודות, שבילתה חודשים שלמים בפענוח המודל המוטעה לזוגיות שגיבשה, כנראה באופן לא מודע כילדה, מצפייה מרובה מדי בסרט ״אישה יפה״. הפסיכולוג שלה, היא סיפרה אז, אילץ אותה להתעמת עם העובדה שמדובר בפנטזיה קולנועית ולא סיטואציה ממשית הגיונית. יתכן שבמידה מסוימת כל אחת מאתנו עדיין מצפה בסתר ליבה לריצ'ארד גיר שיופיע בלימוזינה, אוחז בזר פרחים וישיר לנו סרנדה מהחלון. או לפחות שפטריק סוויזי יגיד לנו: “Nobody puts Baby in the corner” וייקח אותנו לריקוד מושחת ברחבה, יחד עם כל צוות המלון, הטבחים והחדרניות, שירקדו סלסה מסביבנו וימחאו לנו כפיים. אבל כנראה שבמציאות אהבת אמת לא דומה בכלל למה שראינו בטלוויזיה.
חבר שלנו יצא למסע נואש בתקווה למצוא את אשת חלומותיו. הוא היה מעריץ סטינג שרוף והייתה לו רשימת אקסל מסודרת שתיארה לפרטי פרטים איך בדיוק האישה שלו אמורה להיות. "האישה שלך לא צריכה להיות הכי יפה בעולם", אמר לו הרב שלו כששמע על הרשימה. "היא גם לא חייבת להיות מעריצה של סטינג, למעשה, הדבר היחיד שחסר ברשימת האקסל שלך הוא: ״kind eyes״ ובתרגום לעברית, ״עיניים טובות״.
אתה צריך להסתכל לבת הזוג שלך עמוק בעיניים ולראות אם יש לה עיניים טובות.
נשמע נדוש אבל זאת אולי העצה הכי טובה ששמעתי אי פעם על בחירת בן זוג.
כן, זה נכון שאנחנו זקוקים לתחושת משיכה לבן זוג, מכנה משותף, חיבור רגשי, ואם בן הזוג שלנו יפה, חתיך ומוצלח זה ודאי מומלץ וגם מוסיף. אבל כל זה לא שווה דבר אם אין לו ״עיניים טובות״. או כמו שנורה אפרון המבריקה הגדירה את זה: "Never Marry a man you wouldn’t want to be divorced from
תתחתני עם מישהו שגם אם הנורא מכל יקרה, הוא עדיין יתייחס אלייך בכבוד ויהיה בן אדם.
"מתנה". מילים ולחן: תמי פדרמן
אז הנה ״ולנטיינס דיי״ הגיע, וזו הזדמנות טובה להתעורר ולהשקיע קצת. לעשות מאמץ בשביל בן או בת הזוג שלנו. או כמו שמישהי פעם אמרה לי, לתחזק זוגיות זה כמו לשבת מול האח. כל כמה זמן צריך להזיז את התחת, לקום ולשים עד חתיכת עץ בתוך האש, אחרת הלהבה עלולה להיכבות.
אני מאמינה גדולה בצורך שלנו להשקיע בזוגיות, לגוון, להשקיע ולנסות כל פעם משהו חדש. אני בכל זאת חמש עשרה שנים מאוהבת באותו בן אדם, לכן זה רק הגיוני שלפעמים אני נאלצת להדביק לו שפם וכובע ולקרא לו ז׳אק, או להתלבש כמו שוטרת נוקשה או אחות רחמנייה בבית חולים.
כן זוגיות ארוכת שנים דורשת מידה מסוימת של השקעה, ובכל זאת מתחת לתחפושת של המכונאי ומתחת לכובע של הקוסמת. זה עדיין אנחנו. אני ואתה. וממה שחוויתי עד כה, הרגעים בהם הרגשתי באמת נאהבת היו רגעים קטנים. רגעים בהם הרגשתי שאני חשופה, אמתית ולחלוטין לא מושלמת. אלה לא היו רגעים בהם לבשתי בגד מאומץ או שהינו במסעדה מפוארת. אלא זה היה רגע שקט ופשוט בו חוויתי נראות. ממשות. בו הרגשתי שבאמת מקשיבים לי, שרואים אותי ומקבלים אותי, עם כל המגרעות, החסרונות והפגמים שלי. אוהבים אותי כמו שאני. וגם אני לומדת לאהוב ולקבל את עצמי בדרך. ואיזה שיעור מופלא זה ללמד את שפת האהבה. כמה רבדים ועומק יש בנו כאנשים. כל אדם הוא עולם ומלואו. ובכל אחד מאתנו יש כל כך הרבה צדדים. שזה בכלל לא פלא שאפשר, גם אחרי כל כך הרבה שנים, לגלות על עצמנו ועל בן הזוג שלנו, משהו מרגש וחדש.
מתוך הסרט "פרנסיס הא".
אחת הסצנות הקולנועיות היפות שראיתי היו מהסרט ״פרנסיס הא״. סרט שצולם כולו בפילם שחור לבן ומתרחש ברחובות ניו יורק הקסומה. במהלך הסצנה, פרנסיס מתארת מה זאת עבורה אהבה. זה הרגע בו אתה נמצא בחדר, במסיבה רועשת. המבטים שלכם נתקלים אחד בשני ואתם נפגשים. יש לכם עולם משלכם שאיש לא מבחין בו. אבל אתם שם יחד. מבלי שאיש יודע.
אז אני מאחלת לכולנו, בזמן שניתקל אחד בשני בתור בקופה. כשאחת מאתנו מחזיקה שוט ואזיקים, השנייה כרטיס עם לבבות והשלישי בקבוק יין ושוקולדים, שנרגיש בסיומו של יום האהבה הזה, שאנחנו באמת אוהבים ונאהבים. שמישהו חושב עלינו. שמישהו בעולם הלא צפוי הזה דואג לנו.
ואולי בעצם כל מה שצריך בשביל זה, זה שמישהו אחד באמת יקשיב לנו, יראה אותנו. יכין לנו כוס קפה בבוקר, ייתן לנו חיבוק, נשיקה או סתם ככה יגיד לנו מילה אחת טובה.
