תפסיקו לתעד, תתחילו לחיות
התיעוד הפך לאובססיה יומיומית, להתמכרות קשה, למחלה הכרונית של המאה ה-21. הפסקנו לחיות בהווה ואנחנו מעבירים את חיינו למרחב הווירטואלי שאין בו רגשות וקשרים אמיתיים. תתחילו לעשות לזה סוף
"ואלה התמונות שלנו מהטיול לברצלונה, נכון יפות? צילמתי לפחות מאה באותו יום, לא יכולתי להפסיק. אה, וכאן הצילומים מסוף השבוע בפראג. איזו עיר פוטוגנית, מזל שהבאתי סוללה רזרבית. וזה טיול הג'יפים לדרום. ופה הפסטיגל שלפני שנתיים. שבת בנחל אלכסנדר. הסחנה בשבועות. מכבי בנוקיה. והחתונה של בת הדודה של אשתי. יש לנו ספריה שלמה על המחשב. רוצה לראות?".
פעם, לא כל כך מזמן, היינו אורזים מצלמה קטנה ושניים שלושה גלילי פילם לקראת הטיול בחו"ל. אחר כך הוספנו מצלמת וידאו עם קלטות דיגיטליות. אבל התמונות נותרו דומות. מחייכים מתחת לאייפל. מצביעים על הניאגרה. מנופפים מעל האמפייר סטייט בילדינג. ואך אפשר בלי אלביס במדאם טוסו. היום, כשלכל אחד, בכל גיל, יש סמארטפון, אנחנו טובעים בתוך מפל של תמונות וניגפים בפני שיטפון של צילומים. זה כל כך פשוט. זה כל כך נגיש. זה כל כך נורא.
מכורים ללייקים
בואו תשאלו את עצמכם לרגע, עד כמה אתם באמת נהנים בטיולים הללו, או בחופשות בארץ, או ביציאה למסעדה, או בהופעה, או בסלון, או ברחוב, או סתם בים, או במסיבת סוף השנה של הילד, או בבת מצווה של האחיינית, או מול המראה, מתי לא, כשאתם חייבים לשלוף את הטלפון שלכם ולתעד את מה שקורה, לצלם את עצמכם, לחייך לעצמכם, להתרכז בעצמכם, עכשיו, ממש עכשיו, "רגע, תנו לי לתפוס את זה", או "וואו, איזו תמונה פצצה". העיקר שייצא יפה. העיקר שיראו אותנו. העיקר שנקבל לייקים בפייסבוק, או קצת יחס באינסטגרם, או מחיאות כפיים בצורת אימוג'י בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית. כמה אנחנו מתאמצים בשביל זה, כמה. ובינתיים, החיים חולפים על פנינו ואנחנו אפילו לא מרגישים בכך.
התיעוד הפך לאובססיה יומיומית, להתמכרות קשה, למחלה הכרונית של המאה ה-21. זוכרים שפעם היינו צוחקים על תיירים יפניים חמושים במצלמות שלא מפסיקים לצלם? ומה איתנו? אנחנו הרבה יותר גרועים מהם.
אנחנו בכלל לא חיים בהווה. אנחנו משוטטים במרחב וירטואלי, ללא רגשות, בלי זיעה, אבל עם טלפון נייד, ומפספסים את החוויה המיידית, הבלתי אמצעית, שמבטאת את החיים כפי שהם באמת. לא דרך, לא על ידי, לא באמצעות, לא בעזרת אמצעים טכנולוגיים.
הטכנולוגיה מרחיקה אותנו מעצמנו, ובניגוד למה שאולי חשבנו בעבר, לא מחברת בינינו לבין חברינו. אנחנו מתכתבים במקום לדבר. אנחנו שולחים לבבות במקום להתחבק. ואנחנו מצלמים במקום לחיות. מתעדים עד כלות, עסוקים בעצמנו, מסתובבים לבדנו, ואפילו לא מביטים בזה אחר כך.
כי בניגוד לאלבומי התמונות המפוארים מבר המצווה, מירח הדבש, מהשנים הראשונות של הילדים, שתופסים מדף שלם בספריה או מסודרים יפה בתוך המזנון, את תמונות הסמארטפונים, אלבומים על גבי אלבומים, תמונות בלי סוף וללא תכלית, אנחנו במקרה הטוב מעלים למחשב או שומרים על דיסק-און-קי, ושם הן גם גוועות ונעלמות.
אז בואו נעצור לרגע, נניח את הטלפונים בתוך הכיס, נביט בעיניים של מי שאנחנו אוהבים, נשלב ידיים, ניהנה ממה שיש, ויש כל כך הרבה. נתלהב מפרפר שחלף מול עינינו ולא נתאמץ לצלם אותו. נצחק במלוא גרון באולם ולא נכוון לעבר השחקן שעל הבמה. ונשוט על המים בעיניים עצומות ולא קרועות לרווחה כדי למצוא את הזווית המתאימה.
בואו ננסה פשוט לחיות. נפסיק להקיש, לכוון, לשמור ולזעוק בייאוש כשמישהו נכנס לי לפריים. נוותר על הסלפי, נשחרר את המאמץ. נחייך, נצחק, ננוח, נצעד, נתחבק, נהיה פשוט אנחנו. בלי לעצור, רק לזרום. עכשיו.
הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת
לפנייה לכתב/ת 
