יופיו המטריד של עיסאוויה
הכפר הערבי שלמרגלות הר הצופים עומד במרכז יצירתו של רונן שהרבני. עם מוזיקה מקורית של אבי בללי וטכניקות ממוחשבות הוא הופך חומרים פוליטיים קשים ליצירות מנותקות מכל רגש. התוצאה אסתטית ומעוררת מחשבה
התערוכה 'Snap to Grid' של רונן שהרבני, המוצגת במוזיאון נחום גוטמן בתל־אביב, יפהפייה. היא כוללת עבודות וידיאו מרשימות ומיצבים שעשויים לעילא. איכות העריכה והתצוגה, המוזיקה הנהדרת של אבי בללי - כל אלה מייצרים עבודות מהוקצעות ואסתטיות ברמה הגבוהה ביותר.
תחושת האי־נחת מתחילה כשנכנסים לעומקם של הדימויים: חומת ההפרדה שחוזרת בכל מיני וריאציות - בעיקר בסרט מרכזי שבו רקדנית נעה בין חלקי החומה, ובתים שצולמו בעיסאוויה - כפר ערבי למרגלות הר הצופים - וחוזרים בכל העבודות. לעיתים אלה חלקי בתים ולעיתים בתים שלמים, בזוויות מסוימות הם מתפקדים כערימת קוביות ומזווית אחרת כחלקי פאזל, לעיתים קוברים תחתם את הרקדנית, ובעבודה אחרת מופיעים כמעין טורי משחק המוקרנים על גבי חול אמיתי. בעבודה נוספת, 'בתי תפילין', המורכבת משני אובייקטים ובתוכם מראות, הם משתכפלים עד אין סוף. הכל כל כך יפה ולא מעט קונים כבר התעניינו ברכישות העבודות.
חומרים פוליטיים, קשים ומטרידים, מעוקרים מהקשרם היומיומי, עוברים תחת ידיו של שהרבני תהליך של סטריליזציה, עד כדי כך שהם הופכים לטקסטורה, לקישוט, לטפט. השאלה שניקרה בי בזמן הצפייה היא אם גם האמן הוא קורבן לתרבות הדימויים הממוסכים, שהופכת אותנו חסרי אמפתיה ואדישים למציאות הטרגית סביבנו, או שדווקא בהשטחה המוחלטת של הדימוי ובשימוש בו כאמצעי קישוטי הוא רוצה לעורר את הצופים, לזעזע אותם, להתריע.
זו לא הפעם הראשונה שהכפר עיסאוויה נוכח ביצירה ישראלית. הוא חלק מהנוף הנשקף מחלונות בצלאל, ורבים מהסטודנטים, היהודים והערבים, מתייחסים לסמיכות המורכבת הזו בפרויקט הגמר שלהם. שהרבני לוקח את זה צעד קדימה, הוא עושה קופי פייסט, ויוצר ניתוק מוחלט מהמקור, גם פיזי וגם רגשי. ממש כמו שם התערוכה, 'Snap to Grid', שלקוח מעולם המחשב. ההוראה אמורה לייצר סדר, לעזור לדייק, ולארגן מחדש את הבלגן. הלוואי שבחיים זה היה עובד ככה (ביחד עם הפקודה "בטל פעולה").
ויש עוד פרט אחד מעניין בסיפור הזה, שנמצא מאחורי הקלעים של התערוכה. שהרבני הוא עורך הווידיאו הקבוע של האמנית מיכל רובנר. אחת העבודות המרכזיות שלה, שמלווה אותה לאורך שנים היא 'מקום' המורכבת, בין היתר, מבתי פלסטינים הרוסים. אולי הצורך של שהרבני להתרחק כמה שיותר מהמורה ניקה את אבני הבתים מההקשר שלהן וממשמעות, ולנו, הצופים, אחרי ההתמוגגות הראשונית, גורם לתחושה לא נוחה כבר בדרך החוצה.
הכתבה פורסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות.
