"ג'ון וויק 2": קיאנו ריבס ממשיך לנסות
המתנקש הרגיש ב"ג'ון וויק" החיה במקצת את הקריירה המדשדשת של קיאנו ריבס. סרט ההמשך מנסה לרכוב על גל ההצלחה ההוא - עם תקציב כפול, עלילה מעורפלת בכוונה, רמיזות עבות ל"מטריקס" וסצנות אקשן מרהיבות, אפשר להגיד שהוא כמעט והצליח. כמעט, כי עדיין מדובר בבולשיט
אחרי רצף כישלונות הגיעה ההצלחה הקטנה של "ג'ון וויק" (2014) והוכיחה שנותר קמצוץ של רוח חיים בקריירה של קיאנו ריבס. מאז הוא שיחק בשבעה סרטים, כולם בתקציבים נמוכים עד מזעריים, ולרוב בתפקידי משנה. קשה לומר שהוא חוזר לימים בהם היה ניתן לבנות הפקות ענק מסביבו, אך בעוד הקריירה של השחקן קיאנו ריבס מדשדשת, לדימוי "קיאנו" עדיין יש ערך בתרבות הפופולרית.
החזרה של ריבס ל"ג'ון וויק 2" ("John Wick: Chapter Two") הינה בלתי נמנעת כיוון שדמות זו נובעת מדימוי ה"קיאנו" המשלב בין לאקוניות, מלנכוליות ואקשן. חיבור אבסורדי למדי בסרט בו הגיבור קוטל 141 אנשים (זה רק נראה יותר). גיבור הסרט, חרף היותו בית מטבחיים מהלך, הוא סוג של נפש רגישה.
ביקורות נוספות במדור הקולנוע של ynet:
על התקציב הנמוך של 20 מיליון דולר פיצה "ג'ון וויק" באסתטיקה של אקשן השואבת השראה מהגיבורים הלאקוניים בסרטי ז'אן-פייר מלוויל ("הסמוראי"), האקשן ההונג קונגי (שוטים ארוכים, "Gun-Fu"), והעיצוב מסוגנן ("Point Blank" של ג'ון בורמן). בנוסף התסריט של דרק קולסטאד בנה "מיתולוגיה" המתקיימת במקביל למציאות המוכרת לנו. בסרט (סליחה "הפרק") הראשון וויק המלנכולי (אשתו מתה ממחלה) הוא מחסל בדימוס. לאחר שבנו של גנגסטר רוסי הורג לו את כלבת הביגל הוא חוזר לעולם הצללים כדי לנקום.
מצד אחד יש דמות מופשטת שהעולם הרגשי שלה מוגדר באופן מכוון באמצעות קלישאות (אישה מתה, כלבה מומתת) ועל ידי רגש אחד המניע לפעולה – נקמה. מנגד יש עולם צללים שיש בו שלל מוזרויות – מטבעות זהב ייחודיים, אנשים המפוזרים, כך נדמה, בכל מקום, חוקים ונהלים שעליהם מופקדת דמותו המסתורית של וינסטון (איאן מק'שיין), מלון קונטיננטל המשמש כאזור ניטראלי, "השולחן הגבוה" שבו יושבים נציגים של כל ארגוני הפשע השונים, מוכר נשקים שהוא סוג של סומליה, חרדים אורתודוכסים שמאחסנים ציוד חלופי עבור וויק, והכרות אינטימית בין המחסלים.
התקציב של "ג'ון וויק 2" הוכפל, ובהתאם לכך כל האלמנטים הללו זוכים לפיתוח. למעשה נראה שקולסטאד הבין שהדרך הטובה ביותר ליצור עולם ייחודי היא לרמוז על היקפו, ולהותיר חלק ניכר מההיגיון המניע אותו בערפל (אותה שיטה שיושמה בקנה מידה נרחב בסדרת הטלוויזיה "אבודים"). כך התסריטאי לא צריך להתאמץ להסביר כל פרט ולשלבו בעלילה. נהפוך הוא - כך אפשר לסמוך על הצופים שבלעו את הפיתיון שימשיכו בהתפלפלות תלמודית בערוצי המדיה החברתית לגבי ה"משמעויות" של עולם זה. הצופים המאוזנים יותר יכולים לבחור אם להשתעשע מהבולשיט המודע לעצמו או למצות את העניין במהלך 122 הדקות שניתנות להם.
_(Copy)_(Large).jpg)
בוס פשע איטלקי בשם סאנטינו ד'אנטוניו (ריקרדו סקאמרצ'יו) מגיע לוויק כדי לגבות ממנו את ההתחייבות שהוא לקח על עצמו בשבועת דם. מטרת הג'וב היא לחסל את ג'יאנה (קלאודיה גריני), אחותו של סאנטינו, ובכך לרשת את המקום השמור למאפיה הנפוליטאנית ה"קאמורה" ליד "השולחן הגבוה". כיוון שוויק חזר ל"משחק" בסרט הקודם, אסור לו לפי "הכללים" לחמוק ממחויבות זו. אך וויק רק רוצה לחיות בביתו המעוצב והעגום, להסתכל בתמונות של אשתו המנוחה, ללטף את השרשרת שלה ולטייל עם הפיטבול שלו. סאנטינו לא מקבל זאת בהבנה ומחריב את ביתו של וויק.
_(Large).jpg)
מובן שבכך נוצר המניע לנקמה בסאנטינו, אבל קודם לכך, כפי שווינסטון מבהיר לוויק, את העבודה יש לעשות. הניסיון של וויק לסגור את ענייניו ומחויבויותיו לא רק מחזיר אותו לעולם הצללים, אלא מבטיח שהוא לא יוכל להשתחרר ממנו. לכל צעד, כפי שמובהר כמה פעמים, יש השלכות. וכל קטילה משמעותית או כל הפרה של אחד מחוקי העולם, הולכת ומסבכת את וויק.
האקשן הוא מה שהוא. למי שלא משתעמם מעשרות דקות שבהן קיאנו ריבס מפרק עצמות, משתמש בשלל חפצים כאמצעי קטל, יורה ללא היסוס לרגלים ולראש – צפויה הנאה. מבחינת "מיתולוגיית" העולם המוצג, נראה כי העומק שלכאורה יש לו נובע מרמזים לכך שזהו סוג של "מטריקס" בלי להיות, לפחות לא באופן מפורש, סימולציית מחשב. נראה שהדמות של וינסטון היא לא סוג של בורר-על בעולם הפשע, אלא היא משהו אחר. כמובן, אי אפשר להעתיק ישירות את העלילה של "המטריקס", אבל יוצרי הסרט – קולסטאד והבמאי צ'אד סטהלסקי (שהיה מומחה פעלולים ועבד בהפקת "מטריקס") שותלים מספיק רמזים. למעשה, במקרה של דמות אחת זה הרבה יותר מרמז.
המרכיב המסוגנן שהיה נוכח גם בסרט הקודם עולה בכמה דרגות בנוכחי. בעיקר בסצנת האקשן הגדולה של הסרט המתרחשת בתוך מיצג אמנותי של השתקפויות מתעתעות, ושנראית כמו שילוב צבעוני במיוחד בין סצנות הסיום של "הדרקון" (עם ברוס לי) ו"הליידי משנחאי" של אורסון וולס. גם זה סוג של הנאה שניתן להפיק מהסרט.
