המנהיגים שנאבקו באנטישמיות
גלי האנטישמיות לא מפסיקים לזעזע את אמריקה, ועיני כולם נשואות לממשל בתקווה לשינוי. טראמפ אמנם גינה את התקריות בארצו, אך הציבור אינו מרוצה. עמוק פנימה קיימת בו ציפייה לאותה האידאולוגיה העתיקה שהנהיגו גדולי ישראל לדורותיהם, לאותה השיטה שתמיד ניצחה את השנאה כלפי היהודים. הרב לייטמן במאמר שני בסדרה שסוקרת את תופעת האנטישמיות ומציעה לה פתרון מקיף
בשיתוף קבלה לעם
בקור המקפיא של פילדלפיה, בין מאות מצבות הרוסות שנופצו באלימות בבית העלמין "הר הכרמל", עמדו בחצי גורן חברי הקהילה היהודית ושרו יחד שירים. הסולידריות הזו שמתגלה בעת גילויי אנטישמיות אינה מקרית. בשורשי האומה הישראלית, בדי-אן-איי של העם היהודי, טמונה היכולת להיות מאוחדים, מלוכדים ואוהבים, ממש כמו שאנחנו חשים זה כלפי זה בעתות צרה או כלפי קרובי משפחה שאנו אוהבים.
למאמר הראשון בסדרה: למה שונאים יהודים?
שורשי האומה הישראלית
במאמר השני בסדרת המאמרים שסוקרת את תופעת האנטישמיות נעשה הפוגה קלה מהעיסוק בחיים המודרניים ונצא למסע היסטורי בעקבות שורשי האומה הישראלית. המסע יאפשר לנו ללקט מספר תובנות חשובות שיסייעו לנו להתמודד עם האתגרים הניצבים בפנינו כיום.
לפני כארבעת אלפים שנה במסופוטמיה, חבל ארץ קדום באזור עיראק, חיה הציוויליזציה העיקרית של אותם ימים כמשפחה אחת גדולה. בבבל העתיקה, כולם דיברו שפה אחת, הבינו והרגישו איש את רעהו, ככתוב: "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים" (בראשית י"א, א'). הבבלים היו גם קרובים מאוד לטבע, ופשוט היה להם טוב.
גם הטבע הפך מושא לכיבוש. ההרמוניה ששררה בין האדם לטבע פינתה את מקומה לרצון לנצל את הטבע לשם השגת מטרות אנוכיות. תהום נפערה בין האדם לטבע, שהלכה והתרחבה עם השנים. מגדל בבל, שסימל את ההתפרצות האגואיסטית דאז, ירה את יריית הפתיחה להתעצמות הפירוד והניכור.
המהפכן הראשון
אחד החכמים שחיו בדור ההוא, אברם בן תרח שלימים נקרא אברהם אבינו, ראה את הכאוס שהתחולל סביבו וסירב להשלים עמו. הוא החל לחקור את התופעה שהתרחשה בקרב אחיו הבבלים. "התחיל אברהם אבינו לשוטט בדעתו והוא קטן, ולחשוב ביום ובלילה... ולבו משוטט ומבין, עד שהשיג דרך האמת, והבין קו הצדק, מדעתו הנכונה" (הרמב"ם, "משנה תורה"). לאחר התבוננות מעמיקה הבין אברהם שהבבלים נמצאים בנקודת מעבר מיוחדת מאוד בהתפתחותו של המין האנושי.
עד אותה עת האנשים התמזגו עם הטבע באופן טבעי, ולכן הרגישו כחלק בלתי נפרד משלם אחד. לפתע ההרגשה הזו נפסקה, הם לא הרגישו עוד מחוברים זה לזה, אלא יש "אתה" ויש "אני" שאינם מעוניינים בקשר.
אברהם הבין שהקרע החברתי המתרחב ביניהם, בניצוחו של האגו, עתיד להמיט עליהם חורבן. הוא ניסה להסביר שעליהם לדבוק בחיבור ביניהם ויהי מה, אולם התענוג החדש מהשליטה על הטבע ועל בני האדם האחרים הִקשה מאוד על הבבלים להבין שהאגו הוא ששולט בהם – שיש "אני" ויש "אגו", ואלה שני דברים שונים.
האמת היא, שקשה מאוד לראות את הדברים בראייה אובייקטיבית, להתבונן על עצמנו כשם שאנחנו רגילים להתבונן על אחרים. אברהם הצליח בכך. את הגישה הזו שמאפשרת לאדם להתבונן על עצמו "ממבט על" הוא ניסה להקנות לבבלים.
אלפי שנים מאוחר יותר הסביר זאת "בעל הסולם": "כללות כל הרע, אינו אלא רק אהבה עצמית, הנקרא אגואיזם". אלא שההכרה בעובדה הזו אינה פשוטה כלל וכלל, כי מלכתחילה האדם "אינו מכיר את האגואיזם לתכונה רעה ולא כלום. ולפיכך משמש עמה בגלוי, בלי שום בושה ובלי שום גבול" ("כתבי בעל הסולם", עמ' 401).
אחדות הכול
אברהם גילה שלפי חוק ההתפתחות שבטבע, על החברה האנושית להגיע לאחדות. הוא רצה לאחד בין כל הבבלים ולבנות את החברה המושלמת, אך כאשר החל להפיץ בקרב הבבלים את שיטתו, שיטת החיבור המחייבת עבודה אישית כנגד האגו, רק מעטים הבינו את דבריו.
אלה שהבינו את אברהם הפכו לתלמידיו. הם התאמצו להתחבר זה לזה, חרף האגו שהמשיך לגדול בתוכם ולהפריד ביניהם ללא הרף. בקשר החדש שהשיגו ביניהם, מעל האגו, הם נדהמו לגלות תופעה חדשה – את כוח החיבור, כוח שקיים בטבע אך היה נסתר מהם.
במציאות, כפי שמסביר המדע, כל חומר מורכב משני כוחות מנוגדים, כוח מחבר וכוח מפריד, הנקראים גם "כוח חיובי" ו"כוח שלילי". בטבע יש איזון בין שני הכוחות. אברהם גילה שהן האדם והן החברה האנושית מתפתחים למעשה על ידי הכוח השלילי – כוח האגו בלבד. הוא הבין שמהות התפתחותנו כבני אדם היא להשלים באופן הכרתי את הכוח השלילי באמצעות הכוח החיובי, כוח החיבור.
אברהם היה החכם הראשון שפרסם ברבים כיצד אפשר לגלות את ה"אל", כוח האחדות שבטבע. "התגלות הראשון של אברהם הוא שורש הכול" ("כתבי בעל הסולם", עמ' 758), ואחריה "התחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העם, ולהודיעם שיש אלוה אחד" (הרמב"ם, "משנה תורה"). אברהם עשה זאת כי הבין ש"כל האנושות מתחייבת בסופה, בהכרח ובחיוב מוחלט, לבוא עד לידי ההתפתחות המופלגת הזאת" ("כתבי בעל הסולם", עמ' 15).
משחק החיים
אברהם לא הסתפק בניסיון להשכין שלום-בית בין הבבלים. היה לו חשוב שאחיו ואחיותיו יבינו שהתעוררותו של אותו אגו מופרז לא היתה יד המקרה. האגו, ניסה אברהם להסביר, הוא כוח מיוחד שנועד לאפשר לבני אדם להתפתח בעצמם, דווקא באמצעות הטיפוס מעל חומות השנאה והפירוד שהתגלו ביניהם. מדוע? כי כל מאמץ לשמור על אחדות, למרות הדחייה הפנימית הגוברת, מעלה אותם לרמה גבוהה יותר של קשר פנימי ואמיתי ביניהם. במילים אחרות, אם משתמשים באגו נכון, הוא הופך מיְסוד שמחריב את הקשר בין אנשים ליסוד שבונה את הקשר ביניהם ברמה גבוהה אף יותר.
הדבר דומה לשלבים במשחק מחשב: בכל שלב מצפים קשיים גדולים יותר, והמאמץ להתגבר עליהם מביא לשיפור ביכולות השחקן ולהתקדמותו עד לשליטה מוחלטת במשחק. גם האגו שבתוכנו גדל כל הזמן כדי לאפשר לנו להתפתח. עם כל שלב שאנחנו עוברים אנחנו מתגברים על רמה חדשה של אגו, ונעשים מחוברים ומאוחדים יותר. כך עתידה האנושות להיות למערכת אחת, למשפחה אחת שכל פרטיה קשורים זה לזה בקשרי אהבה.
אברהם גילה שהניסיון לשמור על אחדות חרף התגברות האגו הוא הוא משחק החיים. ופרט חשוב נוסף: במשחק הזה אי אפשר לנצח לבד. כל רמת קושי נוספת במשחק נגד הטבע האגואיסטי שלנו דורשת מאיתנו לתמוך זה בזה עוד יותר. אַל לנו להיכנע לאגו שמתפרץ ומרחיק בינינו, עלינו לעזור זה לזה כדי להתעלות מעליו. זו המשמעות של ערבות הדדית. מעל כל המחלוקות והפערים שמתגלים בינינו, עלינו לפרוס "מטרייה" גדולה של ערבות הדדית שתלך ותגדל יותר ויותר.
כל ניסיונותיהם של אברהם ושל שרה אשתו להסביר את הדברים עלו בתוהו - רוב האנשים לא הקשיבו, כאמור. האגו שהתגבר בתוכם ניתק אותם זה מזה וסתם את לבם ואת מוחם. אבן נערמה על גבי אבן וקומה התווספה לקומה, כדי להרים אל על את מגדל האגו, מגדל בבל.
אברהם, אשר לימים כונה "האדם הגדול בענקים" (מדרש רבה, שמות כ"ח, א'), הבין כי רוב האנשים אינם בשלים לתפוס את מה שגילה. אחיו ואחיותיו טרם הרגישו את הרע ואת הנזק שגרם האגו המתפרץ ביניהם. נהפוך הוא, הם סברו כי על ידי האגו הם יכולים להרוויח, להצליח ולשגשג. כל אחד שאף להגשים את "החלום הבבלי", לבנות לעצמו מגדל שראשו בשמים.
כך נולדה קבוצת "בית אברהם" אשר לימים הפכה לעם ישראל. עם שהמקור שלו אינו ביולוגי-טבעי, ככל העמים, אלא אידיאולוגי-רעיוני. קבוצת אנשים זו צעדה בעקבות התהליך החברתי-רוחני החדש שהתווה אברהם.
הרמב"ם אומר על אברהם: "ואהבת לרעך כמוך – כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים, עשה אתה אותן לאחיך... והוא החוק שחקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה: מאכיל עוברי דרכים ומשקה אותם ומלווה אותם". ו"שם משמואל" מסביר: "כוונת הבריאה היתה שיהיו כולם אגודה אחת", לכן אברהם לימד שצריך להתחבר מעל כל השוני. כתוצאה מכך "התקבצו אליו קהילה גדולה שנקראו 'אנשי בית אברהם'. והיה הדבר הולך וגדול עד שנעשה קהל עדת ישראל" ("שם משמואל", פרשת האזינו).
יורדים למצרים
החברה שבנו ממשיכי דרכו של אברהם בארץ ישראל פרחה והתרחבה. נולדו להם ילדים ונכדים שחונכו להסתכל על העולם בעין אוהבת ומתחשבת. אולם כעבור זמן מה שוב פרץ האגו שהפריד ביניהם. היה עליהם להתקדם שלב נוסף בהתפתחות, אך האגו הכניע אותם. הקרע שנוצר ביניהם בא לידי ביטוי בשפל כלכלי-חברתי שהידרדר עד כדי רעב בארץ כנען, ואילץ אותם לרדת מצרימה.
המשבר ביחסים שהביא לבסוף לירידה למצרים מתואר במקרא בסיפורם של יוסף ואחיו. האחים נעלמים ליוסף, והוא יוצא לחפשם. במהלך החיפושים בשדה יוסף פוגש באיש שמציע לו עזרה. "וישאלהו האיש לאמור, מה תבקש. ויאמר, את אחיי אנוכי מבקש. הגידה נא לי, איפה הם רועים. ויאמר האיש, נסעו מזה" (בראשית ל"ז, ט"ו-י"ז). רש"י מסביר: "נסעו מזה – הסיעו עצמם מן האחווה". והרב"ש, הרב ברוך שלום אשלג, בנו הבכור וממשיך דרכו של "בעל הסולם", מוסיף: "הסיעו עצמם מן האחווה, היינו שאינם רוצים להתחבר עמך. וזה גרם בסופו של דבר, שעם ישראל נכנסו לגלות מצרים" (כתבי רב"ש א', עמ' 14).
אם כן, חוסר החיבור ביניהם הוריד אותם למצב שנקרא "מצרים". מצרים – האימפריה שקידשה את המרדף אחר השררה, פולחן הגוף והסגידה לחומר – מסמלת את האגו החדש שהשתלט על בני ישראל. "מצרים היא בעיקר אהבה עצמית", מגדיר הרב"ש בכתביו, "לכן המצרים שלטו על עם ישראל, שילכו בדרך שלהם הנקראת אהבה עצמית. והיה קשה לישראל להתגבר על המחשבות האלו. וזהו שכתוב, 'וייאנחו בני ישראל מן העבודה'" (כתבי רב"ש א', עמ' 475).
ככל ש"בני ישראל" התנתקו מאהבת הזולת ומהערבות ההדדית, הם חשו יותר סבל ולחץ. מבחוץ לחצו עליהם המצרים, "איש מצרי מכה איש עברי" (שמות ב', י"א), ומבפנים גאו בהם תחושות קשות של בדידות, של חוסר שייכות ושל ניכור. כל אחד הרגיש שבתוך עמו שלו הוא שרוי בין שונאים, "שני אנשים עברים נצים" (שם, י"ג). היתה זו הרגשת עבדות כפולה, "חושך מצרים".
הסבל המתגבר גרם להם בהדרגה להרגיש שהם מוכנים לעשות הכול כדי לשוב ולחיות בערבות הדדית. הם הבינו כי רק כך יוכלו להרגיש שוב כמשפחה אחת, כחברה מאוחדת, וכי החיבור הוא הדרך היחידה לברוח מהמצב הנורא שנקרא "מצרים". לשם כך היה נחוץ להם מנהיג חדש שיתאים את שיטת אברהם למצבם במצרים, מנהיג שיהיה מסוגל לאחד אותם שוב מול הרמה האגואיסטית החדשה. כך עלה משה על במת ההיסטוריה.
המנהיג הדגול בהיסטוריה
משה נמצא כבעל הכישורים המתאימים להנהיג את העם לא בזכות יכולת דיבור או כושר שכנוע, ואף לא בזכות פרוטקציה כלשהי – אלא בזכות אותה התכונה שהיתה טבועה גם באברהם: תכונת החסד, הדאגה לשלום הזולת. מסופר כי כאשר ראה משה את בני ישראל עובדים בפרך במצרים, "היה נותן כתפיו ומסייע לכל אחד ואחד מהן" (מדרש רבה, שמות א', כ"ז). עוד נאמר כי בזמן שרעה את צאנו של יתרו במדבר, ברח גדי אחד מן העדר כדי לשתות ממקור מים. כאשר ראה משה שהגדי המותש אינו מסוגל לחזור אל הצאן, נשא אותו על כתפיו והחזירו אל העדר (שם, שמות ב', ב'). בהנהגתו של משה התאחדו בני ישראל ויצאו מעבדות לחירות.
אולם השלב הבא בהתפתחותם לא בושש לבוא. למרגלות הר סיני צמח ביניהם אגו ברמה חדשה. "הר" פירושו הרהורים, ו"סיני" מרמז על שנאה, כפי שמוסבר במקורות. "אמרו חז"ל בהר סיני, שמשם ירדה שנאה, כמו כללות עבודה קשה שבמצרים" ("כתבי בעל הסולם", עמ' 701), וכן: "הר הוא מלשון הרהורים... 'ראש ההר', הוא המחשבה והשכל של האדם" ("כתבי רב"ש א'", עמ' 502).
במעמד זה קיבל עם ישראל הכוונה כיצד להפוך את היחס האגואיסטי לזולת, ליחס של השפעה ואהבה. השפעה מלשון הענקת שפע, ואהבה שאינה תלויה בדבר, אהבה טהורה. משה רבנו למעשה התאים את שיטת החיבור של אברהם לרמה ההולכת וגוברת של האגו שהתגלתה עתה בבני ישראל, והעניק לה את השם "תורה", מלשון "אור" ומלשון "הוראה".
התורה, שיטת החיבור, או בשמה הפופולרי "חכמת הקבלה", לא נועדה רק לישראל, שכן "דבר תכלית הבריאה מוטל על כל המין האנושי יחד: שחור כלבן וכצהוב בלי שום הבדל" ("כתבי בעל הסולם", עמ' 395). בסופו של דבר האנושות כולה אמורה להגיע לחיבור מושלם, לכן ברגע שקיבל עם ישראל את השיטה לחיבור, הוא קיבל עמה גם הגדרת תפקיד – להוביל את העולם כולו לחיבור, ליחסים מתוקנים של השפעה ואהבה. כמו שכתב הרב קוק: "העם הזה נוצר ובא בשביל כל תבל, להכשרת עתידו" ("חדריו", עמ' קצ"ח).
ערבות כלל-עולמית
קידום העולם כולו לעבר השלמות הוטל כאמור על ממשיכי דרכו של אברהם. בעל הסולם, במאמרו "הערבות", כותב על כך: "האומה הישראלית נתקנה ונעשתה כמין מעבר, שעל ידיהם יזרמו ניצוצי ההזדככות לכל המין האנושי שבעולם כולו, שיוכלו להבין את הנועם ואת השלווה השרויים בגרעין של אהבת זולתו" ("כתבי בעל הסולם", עמ' 395).
במבט על העולם כיום, אלפי שנים לאחר האירועים ההיסטוריים שהוזכרו, אפשר לראות לא מעט קווים מקבילים לתקופת בבל הקדומה. האגו המתגבר דחף את המין האנושי לבנות את מגדל בבל המודרני - רשת סבוכה של קשרים חובקי עולם, המבוססים על אינטרסים אגואיסטיים צרים. הגענו לקומה האחרונה של המגדל, שבה חיים למעלה משבעה מיליארד איש בתלות הדדית לוחצת.
העולם זקוק לשיטה שתאפשר לו להתמודד עם האגואיזם ההרסני, הן בהיבט הכלל-חברתי והן בהיבט האישי. ואנחנו, העם היהודי, צאצאיה של אומה שנוסדה על בסיס אהבת הזולת והתחייבה בזמנו לחיות "כאיש אחד בלב אחד", יכולים סוף סוף ללמוד כיצד להתחבר ולחבר את כל העולם. כך נרסן את האגואיזם ההרסני, נפחית את מידת האנטישמיות ששוב הרימה את ראשה המכוער, ונביא להיפוך ביחסים הבינלאומיים: מצב שבו אומות העולם יכירו ויוקירו את העם היהודי.
המאמר השלישי בסדרה יפורסם ביום חמישי הקרוב בדף הבית של האתר ynet, ובמדור "קבלה לעם
" ב-ynet יהדות.
הרב ד"ר מיכאל לייטמן עומד בראש תנועת קבלה לעם
העולמית, ומדי יום מעניק שיעורי קבלה המשודרים בערוץ 66
ב-HOT ובאתר האינטרנט. התנועה מזמינה את כולם לבוא וללמוד את חכמת החיבור המבוססת על כלל היסוד של העם שלנו, "ואהבת לרעך כמוך". לפרטים על מעגלי שיח חווייתיים ברחבי הארץ ועל מסלולי הלימוד חייגו: 1-700-509-209 או צרו קשר כאן
.
בשיתוף קבלה לעם
לפנייה לכתב/ת 
