בעלי רוצה לטוס עם חברים לתאילנד. לתת לו?
מחקר חדש מצא שנסיעות לחו"ל ללא בן או בת הזוג יוצרות גמישות מוסרית שעלולה להתבטא בבגידה. למה זה קורה ומדוע לא צריך להיכנס בגלל זה לפאניקה
השבוע התקשרה אליי דנה, אישה צעירה ממרכז הארץ שחיתנתי לפני כעשור. אנחנו שומרות על קשר מדי פעם, ובדרך כלל היא מתקשרת אליי בחגים. אלא שהפעם הרגשתי בקולה שהיא לא מתקשרת סתם. היתה לה דילמה לא פשוטה בכלל, והיא רצתה להתייעץ איתי. מה הדילמה? ובכן, בעלה החליט שהוא נוסע עם חבריו לטיול בתאילנד. בהתחלה לא היתה לה התנגדות, אבל אחרי שסיפרה לחברתה מהעבודה על התוכניות של בעלה, דעתה השתנתה לגמרי. אותה חברה סיפרה לה שמישהי שהיא מכירה "אפשרה" לבעלה לנסוע לתאילנד עם חברים, ומה שהתחיל כטיול גברים תמים, סימן את סופם של הנישואים שלהם. במקרה שלהם אותו בעל בגד באשתו, ובלי קשר לבגידה, משהו "התהפך" אצלו מאז שהוא חזר.
לדברי אותה חברה, זה לא הסיפור הראשון שהיא שמעה על טיולי גברים שגרמו בסופו של דבר למשבר ביחסים ואף לפירוק הקשר. בעקבות אותה שיחה, התייעצה דנה עם עוד כמה נשים וכמעט כולן המליצו לה חד-משמעית: "אל תתני לו לנסוע!". מה דעתי על הסוגיה הזו? אני מאמינה שמי שבאמת רוצה לבגוד, יכול לבגוד בכל מקום ובכל זמן, והוא לא חייב לטוס אלפי קילומטרים כדי לעשות זאת. לא חסרים סיפורים על אנשים שניהלו רומנים ממש מתחת לאפם של בני זוגם - הגבר עם הפקידה שלו, האישה עם השכן וכדומה. ובכל זאת, האם כדאי לאפשר לבן/בת הזוג לנסוע לחו"ל בלב שלם ללא חשש שתהיה שם בגידה?
מחקר שפורסם בירחון הנחשב Journal of Personality and Social Psychology, גילה כי נסיעות לחו"ל יוצרות גמישות מוסרית. כלומר, ערכי המוסר מתגמשים במהלך השהייה במדינה זרה. הרי נסיעות בינלאומיות יוצרות מפגש עם אנשים חדשים; יש באוויר תחושות מרגשות ומגוונות כדוגמת מפגש עם הלא נודע, משהו חדש, התנתקות משגרת היום-יום, חשיפה לתרבויות חדשות, נורמות חברתיות חדשות וכדומה. אותן תחושות עלולות במקרים רבים להשפיע גם על מערכת המוסר של אותו אדם: מה מותר ומה אסור, מה מוסרי ומה לא. כל הגבולות מיטשטשים ופתאום עולים כל מיני סימני שאלה.
כבר שמעתי לא פעם ולא פעמיים על אנשים שמבחינתם בגידה בחו"ל לא נחשבת ממש לבגידה. למה? קודם כל, כי קשה מאוד לחשוף את אותה בגידה (בן או בת הזוג לעולם לא יידעו, כך שמעשה הבגידה כביכול לא יכול לפגוע בהם), ושנית כי אין למעשה הבגידה עתיד והוא לא יכול להתפתח לרומן, ושלישית כי בחו"ל הגבולות פרוצים. לפי המחקר הנ"ל, מי ש"מאשר" לבן/בת הזוג שלו לנסוע לחו"ל לבד, בעצם לוקח סיכון.
ומה דעתי האישית על כך? קודם כל, אני בעד שבני הזוג ייסעו יחד ויחוו במשותף חוויות של חו"ל, אבל אני גם מבינה שלפעמים כל אחד רוצה את הלבד שלו, וזה לגיטימי. לכן אני חושבת שאפשר לנסוע לבד, רק צריך לקחת בחשבון מספר דברים לפני: ראשית, מיהם השותפים לנסיעה? אם מדובר לדוגמה בטיול גברים, והאישה יודעת או לפחות חושדת שרוב הגברים שנוסעים הם כאלה שמסוגלים לבגוד בנשים שלהם, הייתי חושבת פעמיים, מהסיבה הפשוטה שקיים לעיתים לחץ חברתי שעלול להשפיע גם על הגבר המוסרי ביותר, וכנ"ל לגבי נשים כמובן.
שנית, מה מצב היחסים ביניכם? אם הקשר ביניכם רעוע לאחרונה, מצד אחד זה בדיוק הזמן להתאוורר ושכל אחד מבני הזוג ייסע קצת לבד עם חבריו, ומצד שני, קיים כאן סיכוי גבוה יותר לבגידות. לכן אני חושבת שכאשר היחסים הם רעועים, עדיף דווקא לנסוע לחו"ל כזוג, בתקווה להחיות קצת את האהבה. לפעמים נסיעה של כמה ימים יכולה להצית מחדש את כל התחושות הטובות שהיו קיימות בתחילת הקשר, וקצת דעכו עם הזמן.
דבר נוסף שחשוב לקחת בחשבון הוא עקרון ההדדיות: נניח שהאישה רוצה לטוס עם חברותיה לטיול בנות ובעלה לא נותן את ברכתו לכך, עליו להבין שבעתיד אם הוא ירצה לצאת לטיול גברים, תהיה לה הזכות המלאה להתנגד לכך. ברגע שאחד מבני הזוג מביע התנגדות לנסיעה לבד, הוא בעצם חוסם לעצמו את האפשרות העתידית לנסוע לבד בעצמו. לכן כדאי לחשוב היטב לפני שמתנגדים.
לסיכום, כמו שאמרתי, מי שבאמת רוצה לבגוד, יכול לעשות זאת בכל זמן ובכל מקום. יחד עם זאת, ישנם מצבים של הגברת סיכונים, כאשר אחד מהם הוא נסיעות לחו"ל ללא בן הזוג. אני תמיד אומרת שצריך לתת אמון בצד השני, ובמקביל להיות עם היד על הדופק ולא להיות עיוורים, כי גם האנשים החכמים ביותר עלולים פתאום לגלות שבן/בת הזוג שלהם ניהלו רומן מתחת לאף שלהם במשך שנים. בקיצור, תנו אמון אבל הישארו עם עיניים פקוחות.
הכותבת היא הראלה ישי, שדכנית לחילוניים, מסורתיים ודתיים, ומחברת הספר "סטטוס: בזוגיות".
