לעזוב את הממלכה: הפתרון האנגלי
הליגה האנגלית מובלת ע"י זרים, ואולי הדרך של השחקן המקומי לפרוץ דרך גדודי הזרים היא לצאת בעצמו אל ליגות אחרות
כשאני חושב על האירוע הגדול ביותר שקרה בממלכה הלא כל כך מאוחדת בתקופה האחרונה, המחשבות הולכות כמובן רק למקום אחד –הברקזיט. ואם ננבור לרגע באותו אירוע מעורר מחלוקת בו החליטה בריטניה במשאל עם לפרוש מהאיחוד האירופי, אז נשמע שהתומכים במהלך יגידו שהוא חשוב בעיקר כדי להגן על ריבונותה של הממלכה ולמזער השפעת זרים ומהגרים. הם יגידו שהשפעה זו לא רצויה ושהיא נגרמת מחוסר הגבולות ומחופש התנועה המתאפשר בין המדינות החברות באיחוד, ואת זה יש להפסיק או לפחות לצמצם. אבל מה הם יגידו על ההשפעה הזרה שמתרחשת ברגע זה בכדורגל שלהם? אם הכדורגל הוא הדת באנגליה, אז למה זה לא מוליד ברקזיט בפרמייר ליג?
אוהדי הכדורגל האנגלי ככלל והאוהדים האנגלים כפרט היו רוצים בהצלחת הנבחרת האנגלית, אז איך יכול להיות שהמדינה שמספקת לנו את הליגה שלרוב הדעות היא האיכותית והמעניינת ביותר בעולם לא מצליחה לספק לנו נבחרת ראויה? הרי ברור לכולם שמקום שני בבית אחרי האחות הוולשית הקטנה והדחה נגד איסלנד בשלב שמינית הגמר ביורו זה בלשון המעטה לא מספיק טוב. אבל מה הפתרון? איך מוציאים את הנבחרת האנגלית מהבוץ שהיא שקועה בו כמעט עד הצוואר?
אז לפני שמתחילים לדבר על פתרון לבעיה, צריך לשאול מהו הגורם. תרשו לי לרגע להיות זקן בריטי אפור ומתוסכל שמצביע בעד הברקזיט, ותנו לי בבקשה את הזכות לצעוק – "מהגרי העבודה אשמים!" כן, עם כמה שאהבתי ואוהב לראות את וויליאן ואדן הזאר מלהטטים עם הכדור במדי הבלוז ואת אגוארו זוכה באחת מהאליפויות הדרמטיות והמרגשות שנראו באנגליה, עם שער אליפות בתוספת הזמן של המשחק האחרון בעונה במדי סיטי, זה עדיין לא מסיח לחלוטין את דעתי ממצוקת השחקן האנגלי בפרמייר ליג וחשיבותו מול השחקן הזר.
אם אתם חושבים שאני מגזים, אז ברשותכם בואו נעלה כמה מספרים ונתונים על השולחן. בעונה הנוכחית, הכובשים האנגלים המצטיינים הם הארי קיין הצעיר וג'רמיין דפו הקשיש שחולקים את המקום החמישי והלא מכובד, ואם נציץ לרגע בטבלת המבשלים אז כדי למצוא אנגלי נצטרך לרדת למקום השישי ובו נמצא את אדם ללאנה החינני.
מעונת 2006/7 אנחנו יכולים לספור כמעט עשור, ובעשור הזה היה מלך שערים אנגלי אחד בשם הארי קיין (15/16) ומבשל מצטיין אחד בשם סטיבן ג'רארד(13/14). בכל שאר העשור, מלבד שני המקרים האלו, הכובשים והמבשלים המצטיינים של הממלכה לא דוברים אנגלית בריטית כשפת אם. והבעיה עמוקה יותר ממי כבש או בישל הכי הרבה בסוף העונה, אם נסתכל וננתח את הכדורגל האנגלי העכשווי ואת העונה הנוכחית, נבין גם שהמאמנים האנגלים כלל לא בקדמת הבמה. את שש הקבוצות שבראשות הטבלה כרגע מובילים איטלקי, ספרדי, ארגנטינאי, צרפתי, גרמני ופורטוגלי.
אבל העובדה שיותר מדאיגה אותי היא שאת רוב הקבוצות הללו לא מובילים שחקנים אנגלים. את צ'לסי המרשימה והסוחפת השנה בעיקר מובילים הזאר, קאנטה וקוסטה בחוד, ואם נסתכל סביבם נמצא רק שחקן הרכב אנגלי אחד בשם גארי קייהיל. אם נחפש שחקנים אנגלים בולטים בסיטי נראה רק את סטרלינג וג'ון סטונס, שסוחב על גבו תווית מחיר של כמעט חמישים מיליון פאונד שעד כה נראה שמכבידה עליו מאוד.
את ארסנל, שעוד מנסה לפתח ולתת במה לשחקנים אנגלים צעירים, ראינו מובכת 5:1 מול המכונה הבווארית, אז כנראה שגם שלושת האנגלים שכן הצליחו להתברג בהרכב הפותח עדיין לא מספיק טובים. ליברפול וטוטנהאם הן היחידות מהמובילות כרגע שיש להן שחקנים אנגלים משמעותיים במערך ובשיטה. אבל גם לאדם ללאנה וגם לדלה עלי יש עוד הרבה זוגות נעליים לקרוע כדי שנוכל לדעת אם יש להם את מה שצריך כדי להוביל קבוצה ונבחרת להישגים ולתארים.
ולא, לא שכחתי אתכם אוהדי יונייטד. אני מאחל למרקוס רשפורד לקרוע רשתות במדי השדים האדומים ובמדי הנבחרת עוד שנים רבות, אבל חוץ ממנו הרבה עתיד אנגלי אני לא רואה. זאת למרות גודל ההישג ושבירת השיא של רוני השנה, כי פיסת ההיסטוריה הזו הולכת כמו רוני ישירות לעבר של המועדון, ולא לעתיד.
משהו שכן הייתי רוצה לראות, והוא לא קשור לשינוי חוקים או תקנות כלל, זה שחקנים אנגלים שמוציאים את הראש מהחול הרך והנעים של הממלכה ויוצאים לשחק מחוץ לגבולותיה. אולי אם האנגלים שלא מצליחים לפרוץ בפרמיר ליג ינסו להתמודד עם האתגר של לחיות ולעבוד במדינה זרה, ובתקווה גם יצליחו להוביל ולשחק תפקיד משמעותי במועדונים אחרים, נמצא כמה יהלומים נסתרים. אבל מה שבטוח הוא שהאנגלים ימשיכו להתלונן, נותר רק לקוות שיוסיפו לתלונות מעשים.
לפנייה לכתב/ת 
