"הורים איומים": והילדים גונבים את ההצגה

מתוך "הורים איומים"(צילום: מעיין קאופמן)

במוקד תשומת הלב של כולם ניצב הבן, מישל, שיחסיו האדיפליים עם אמו הם הציר המרכזי של הסטייה המשפחתית. הוא מכנה אותה בשם החיבה "סופי" והיא מתייחסת אליו כאל מעין מאהב צעיר. כשהוא מצהיר שהתאהב בבחורה צעירה, האם מכריזה עליה מלחמה. אבל אז מתברר שהכלה המיועדת ניהלה במקביל רומן עם גבר אחר, מבוגר יותר. לא אחר מאשר אב המשפחה. ואם זה לא מספיק מסובך, יש גם דודה, לאו - מומחית ביצירת מניפולציות מתוחכמות - שגרה איתם שנים ומנסה לעשות סדר בבלגן.

הבמאי, גדי רול, לקח את החומרים המלודרמטיים הללו ויצר בתיאטרון באר־שבע הפקה אפלה ומרוכזת, המתרחשת על במה פתוחה שנראית כסוג של חדר חזרות. סגנון העיצוב המתוחכם, שבנתה התפאורנית כנרת קיש, בא להדגיש את הרעיון שהמחזה עובד כסוג של תיאטרון המודע להיותו תיאטרון. כמה פעמים לאורך הדרך מזכיר האב את הרעיון שמה שמתרחש במשפחתו הוא כמו פארסה זולה, אבל בהקשר שלהם - הפארסה הפכה לטרגדיה. התיאטרליות המודעת גם עוזרת לשחקנים למצוא סגנון ביצוע שבו הרגשות העזים שהם מביעים לא ייראו מוגזמים. כך, הצליח רול להוציא מחמשת השחקנים ביצועים חריפים ומפולפלים ובהחלט משכנעים.

תום חגי רגיש ואמין בתור מישל הילדותי והאומלל, ואביגיל הררי מעוררת הזדהות בתור אהובתו הלא ממש תמימה. שירי גולן, בתפקיד האם החולנית, מלאת אנרגיה דמונית, חייתית, מניפולטיבית וגם קורבנית. ואילו אמיר קריאף המשמש כבעלה הדחוי שמגלה בסוף שיש לו מצפון, מעולה גם הוא. את התמונה משלימה נעמי פרומוביץ', בתפקיד הדודה המסודרת, המנהלת את העניינים המשפחתיים מאחורי הקלעים ביד רמה. גם היא מגישה ביצוע חזק ויצרי, המאחד בין כל מרכיבי העלילה הטעונה ומגבש אותם לדרמה מצחיקה, מגרה, עוצמתית ומעוררת מחשבה.

הביקורת פורסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות".