איך לגדל ילדים
אי אפשר לתאר במילים את עוצמת הרגע הזה. חיבקתי אותה באושר, ואז, לאט לאט, פינו כולם את החדר ונשארנו לבד, מחובקות, אני והיא.
פתאום היא התחילה לבכות. בכי עדין שבמהרה התגבר ואני נותרתי שם לבדי, מבוהלת ותוהה לעצמי: מה לעזאזל עושים עכשיו? איפה דף ההוראות שאמור היה להגיע עם היצור הפלאי וחסר האונים הזה? ניסיתי להניק אותה, אבל מכיוון שמעולם לא הנקתי לפני כן, לא ממש ידעתי מה אני עושה. רציתי להחליף לה חיתול, אבל בחיים לא החלפתי חיתול אז לא ממש ידעתי איך עושים גם את זה.
ואז זה הכה בי. אותה הבנה שכל הורה חדש מתוודע אליה בזמן זה או אחר. ההבנה האפוקליפטית שהיצור העדין והיפיפה הזה תלוי אך ורק בך. ושאם אתה תפשל, התוצאות עלולות להיות הרות גורל. האהבה שלנו גדלה ומתעצמת בן רגע, אבל יחד איתה, מפלס הדאגות והחרדה מעמיק. ומאותו הרגע החיים משתנים מקצה לקצה ומשהו עמוק בלב שלנו גדל ומשנה צורה.
המחשבה שאימא שלי הייתה רק ילדה בת עשרים כשהפכה להיות אמא, לחלוטין לא מובנת לי.
אימא שלי נהגה לספר לנו שכשהבטנו לעברה במבט תוהה, היא נדהמה בכל פעם מחדש להבין שלמעשה היא עבורנו ״הסמכות הכול יודעת״ כשבעצם גם היא בן אדם מבוהל, לעיתים אף מבולבל, בעולם לא הגיוני ולא צפוי. האחריות, ההשלכות והמשמעות של להביא חיים לעולם, היא בלתי נתפסת בעיניי. ההבנה שעלינו ללמוד כל יום מחדש את המשמעות של להיות הורה ושדווקא ברגע שנדמה לנו שהנה, הבנו את כללי המשחק, הילד שלנו משתנה, עובר שלב ודרוש מאתנו משהו חדש לחלוטין, הביאו אותי למסקנה אחת ברורה. שאין תפקיד חשוב, מאתגר ומשמעותי יותר מהאופן בו אנחנו מגדלים את ילדינו.
הבעיה היא שיש כמות אינסופית של אינפורמציה שמסתובבת בעולם הזה, אז למקרה שאתן חדשות בעניין האימהות. הנה כמה כללים ועצות שקיבלתי בדרך, שנאמרו לי עד היום בביטחון מלא, על ידי יועצים, אנשי מקצוע, ספרים למיניהם, בני משפחה וסתם עוברי אורח יודעי דבר ברחוב.
אם יש לך תינוק את חייבת להיות קשובה אליו. את חייבת לעצור את החיים שלך. לא משנה מה את עושה, עצרי והקשיבי לו. שידע בכל מחיר שאת שם בשבילו. גם אם את מפורקת מעייפות ואתה רואה בזיג זג, את חייבת לתת לו ביטחון ולהקשיב לתינוק שלך. גם אם יש לך עצירות ואת חייבת לשירותים. תעצרי. תעצרי את עצמך. התינוק שלך צריך אותך. אלא אם את מאמינה שההיפך הוא הנכון. אם את מאמינה בשיטה ההפוכה שאומרת שהילד צריך לזרום איתך אז את יותר מתחברת לאישה האפריקאית שבך, מה שאומר שאת חייבת לעטות מנשא ולקחת את התינוק שלך איתך. לכל מקום. כל היום. כל הזמן. הוא חייב להיות עלייך. אחרת ירגיש שתלשו אותו מהרחם שלך, אל תוך עולם אכזרי ונורא.
הכלל הכי ברור וידוע לכל, הוא שאת חייבת להניק את התינוק שלך. גם אם כואב לך, גם אם את סובלת, גם אם את ממש לא רוצה וגם אם אין לך מספיק חלב. תשאבי. תתאמצי. כי אם לא תניקי את התינוק שלך, המערכת החיסונית שלו תקרוס וכל חייך את תאלצי להתמודד עם רגשות אשם איומים. כמובן שכלל זה לא חל עלייך אם במקרה יש לך תינוק קטן מדי, ואז את חייבת לתת לו פורמולה, כי אם לא תתני לו פורמולה הוא יהיה הכי נמוך בכיתה, כולם יצחקו עליו שהוא גמד. לא יהיו לו חברים, וזה, אמא יקרה, יהיה באשמתך.
כל בכי צריך לזהות. אימא שלא יודעת מיד לזהות את הבכי של התינוק שלה איננה מיומנת מספיק. הרדימי אותו אך ורק במיטה ללא עזרה, אחרת הוא יהיה תלוי בך לנצח. אל תקפצי על כדור פילטיס, אל תשירי לו שיר ערש אחרת הוא לא יוכל להירדם בלי זה לעולם. תשאירי אותו בחושך, לבד, בחדר ותתני לו לבכות. תיכנסי כל כמה דקות. תגידי לו שאת סומכת עליו ותצאי, אחרת הוא לעולם לא ילמד לישון לבד. אלא אם את דוגלת בשיטה ההפוכה, לא מסכימה עם הלוחשת לתינוקות או עם גברת פורד ואז חשוב מאד שישן אתך. מאוד! תדאגי לקנות מזרן ענק ותישנו כולכם על הרצפה כמו פעם, בהודו. גם אם בעלך סובל מפריצת דיסק וגם אם התינוק שלך בועט לך בראש כל הלילה, חשוב לדבוק בלינה המשותפת למען הביטחון העצמי של העולל. אסור שתניחי אותו לרגע, גם אם יש לך דלקת במפרק, גם אם כואב לך בגב התחתון, המשיכי לנדנד את התינוק שלך עד שתגיעי למצב שאת מסוגלת לטגן שניצל, להניק ולנדנד במקביל. זוהי מיומנות שאם אין לך אותה כאימא, את למעשה כישלון מוחלט.
קריירה? מה פתאום. אל תלכי בשום פנים ואופן לעבוד, אחרת הילד שלך יסבול מהתקפי חרדה, חרדת נטישה ובדידות אבודה. אלא אם את מאמינה בתאוריה ההפוכה שאת חייבת לעבוד, אחרת הילד שלך יגדל להיות חזיר שוביניסט שלא מבין נשים וחושב שכל תפקידן הוא לשרת אותו.
אם הילד שלך חווה רגשות שליליים, הכילי אותם! שקפי לו שאת רואה אותו, את מרגישה את מה שעובר עליו. אל תמנעי ממנו לחוות עצב או כאב, אחרת כל החיים הוא יהיה בהדחקה. גם אם הוא בועט בך, משתולל ונשכב על הרצפה בסופר מרקט, שקפי לו את זה. תגידי לו ״אני רואה שקשה לך ולא נעים לך. אתה כועס כי אתה רוצה ביצת קינדר. זה מאד לא נעים לך, אתה מאד כועס, אני רואה שקשה לך...״
אם כל האנשים בסופר מסתכלים עלייך בבהלה ובא לך לבכות, אל תוותרי. תמשיכי לשקף לו את הרגשות השליליים שלו עד שיירגע או עד שתחטפי התמוטטות עצבים ותתחילי להשתולל בסופר. ואז הוא יסתכל עלייך ומרוב בלבול, הוא ישתוק. אלא אם כמובן, את מאמינה בשיטה ההפוכה, שזה אומר לא לעשות מזה עניין ולא לשים יותר מדי דגש על התנהגות שלילית, כי זה רק מעצים את זה. ואז תתעלמי לחלוטין. אל תעשי עניין. סעי הביתה והשאירי אותו בוכה על הרצפה בסופר.
שימי לילד שלך גבולות ותהיי סמכותית, ילדים חייבים גבולות ברורים ומידה של משמעת. אלא אם את מאמינה שחשוב קודם כל להקשיב לילד ולתת לו מקום לבטא את עצמו. אם כן, תציעי אופציות. שתי אופציות בלבד לבחירתו, אחרת היא יתבלבל. חשוב בשלב הזה לא לדבר באופן שלילי. אם הילד צייר ציור, את צריכה לשבח אותו על המאמץ שעשה ולא על התוצאה, אחרת כל החיים הוא יזדקק לאישור מהסביבה ולא ידע להתאמץ וליהנות מהתהליך והדרך שהוא עשה. הוא יהיה חסר בטחון ואומלל, תלי את הציורים שלו על המקרר, אבל רק על המקרר.
לא על הפריזר.
תני לילד שלך רק אוכל אורגני! אוכל שאיננו אורגני הוא למעשה רעל. אל תתני לילדים שלך בשום פנים ואופן ממתקים. סוכר זה רעל... אלא אם את מאמינה בתאוריה ההפוכה, שאם תמנעי באופן מוחלט סוכרים מהילד, הוא רק יחכה לרגע שיעזוב את הבית, כדי לשבת עם החברים שלו לאכול ביסלי בשקט בסלון ולהתלונן לחברים הסטלנים שלו, על כמה שאימא שלו הרסה לו את החיים.
תני לילדך תחושה שאת שם בשבילו, מאמינה בו ותומכת, כדי שיחוש בטחון אבל מבלי שיחשוב שהוא מרכז העולם, בכל זאת לא היית רוצה לטפח נרקיסיסט. תרשמי אותו לחוגים אבל לא יותר מדי כי אז את מתישה אותו, הוא צריך לנוח. אל תרימי את הקול שלך, כי זה יעשה לו טראומה, אלא אם את חושבת שכדאי להרים את הקול, כדי שלא יהיה עטוף צמר גפן וידע שגם מבוגרים כועסים. אל תריבו מולו, או שאולי כדאי שתריבו מול הילד כדי שלא יפתח אידאליזציה של מערכת יחסים שתוביל לקושי להתחייב או תהפוך אותו לחולה מין סדרתי.
לסיכום, תעשו כל שביכולתכם לא להרוס ולדפוק את הילד שלכם, ובעיקר תנסו לא לדפוק לעצמכם את הראש בדרך. כי מה שלא תעשו, תמיד יהיה לאנשים סביבכם סיבה להעיר, לבקר ולספר לכם איך טוב יותר לגדל את הילדים שלכם. בכל מקרה בגיל ההתבגרות הילד ישנא אתכם, ישב על ספת הפסיכולוג וימרר בבכי על כמה שהרסתם לו את החיים.
ואם בתוך כל הרעש הזה, אתם מצליחים לעצור, לנשום עמוק ולהקשיב לקול הפנימי שלכם. אותו הקול הקטן, שאומר לכם בשקט מה הדבר הנכון עבורכם ועבור הילד שלכם, אז מזל טוב, הצלחתם לשרוד את מבחן ההורות הבלתי אפשרי! הצלחתם להיות אמא ואבא טובים מספיק בשביל הילד שלכם. ואולי עם קצת מזל, הוא יגדל בשלום ויצא ממנו בן אדם.
