הרפורמה שמשנה את העליון
פחות מעשור אחרי חקיקת החוק ברור שתכליתו הושגה: פניה של ערכאת השיפוט העליונה משתנים בהדרגתיות. המאמר מתפרסם הבוקר ב"ידיעות אחרונות"
המבוי הסתום בניסיון הדרג הפוליטי להשפיע על הרכבו של ביהמ"ש העליון הגיע לשיאו בעשור הקודם. זכור כישלונה של ציפי לבני כשרת המשפטים למנות את פרופ' רות גביזון בתקופת נשיאותו של אהרן ברק. גם השר דניאל פרידמן מצא עצמו בעמדת מיעוט מובהקת בוועדה למינוי שופטים שבראשה עמד.
כמעט תמיד נהנו שופטי ביהמ"ש העליון מרוב בוועדה. כגוף המיוצג בה ביותר (שלושה מתוך תשעה חבריה) וגם המגובש ביותר - נדרשה חבירה של רק שניים מתוך ששת החברים הנותרים בוועדה כדי להביאם לעמדה של דומיננטיות מוחלטת בה. רוב של קול אחד בוועדה המצומצמת הפך ל"מניית זהב" של 100% השפעה בפועל על הרכב שופטיו של העליון.
בתנאים אלה היה זה בלתי אפשרי להפוך את ביהמ"ש להטרוגני ומגוון יותר - דבר שמוסד זה היה זקוק לו נואשות. עידן האקטיביזם השיפוטי, העצמת כוחותיה של המערכת וחדירתה לתחומים ערכיים ופוליטיים גררו כרסום הולך וגדל בבסיס האמון הציבורי בה. שרי משפטים שהתיימרו לבצע רפורמות מרחיקות לכת, כולל בהרכב הוועדה ובהליכי בחירת השופטים, לא עמדו במבחן הביצוע. חלקם נתקלו באילוצים פוליטיים, אחרים אולי נרתעו מהמשמעויות של "שבירת כלים" בשיטה הקיימת מאז קום המדינה.
הצעת החוק שלי, שהמתינה על שולחן הכנסת משנת 2004, זכתה לשעת כושר דווקא ב-2008, בעת שכיהנתי כח"כ על ספסלי האופוזיציה. במהלך פרלמנטרי מהיר הועברה ההצעה ברוב גדול, ובפעם הראשונה בתולדות המדינה שונתה דרך בחירת השופטים לערכאת השיפוט הגבוהה ביותר.
הרעיון היה פשוט: במסגרת השיטה הקיימת, וללא שינוי בהרכב הוועדה, ניתן להגיע לאיזון ולגיוון בהרכבו של ביהמ"ש באמצעות שינוי הרוב הנדרש למינוי שופטיו. במקום רוב רגיל של חברי הוועדה, יידרש (רק לבחירת שופטי העליון) רוב מיוחס של שבעה מתוך תשעה שופטים. כלל בחירה כזה יקנה למערכת הפוליטית מעמד שווה לזה של נציגות השופטים בוועדה: זכות וטו אפקטיבית. שיטת "הווטו ההדדי" תחייב את הצדדים להידברות ולהגעה לפשרות ולהבנות שיבטיחו מינוי של שופטים שמרנים לצד שופטים ליברלים, וישוקללו רגישויות של המגזרים השונים בחברה.
לאחר שהחוק עבר אמרתי כי תוך זמן לא רב נראה בעקבותיו בית משפט עליון שונה בהרכבו: מאוזן ומגוון יותר, דבר החיוני לאמון הציבור הרחב בו. מינוי ארבעת השופטים החדשים בשבוע שעבר היה נקודת ציון חשובה בתהליך זה. הוא חייב הפנמה בכל הצדדים, לאחר סבב הכרזות מלחמתיות, כי תידרש הבנה והסכמה רחבה ולא הכרעה כוחנית לצד זה או אחר. השרה שקד והנשיאה נאור פעלו באחריות, בהתאם לחוק ולרוחו.
ראוי להזכיר גם מינויים קודמים לעליון בעשור החולף, כגון השופטים סולברג והנדל, שגם הם תרמו להרכבה הנוכחי של הערכאה השיפוטית הגבוהה ביותר. למעשה, כל אחד מהגורמים המיוצגים בוועדה - הממשלה, הכנסת, העליון ולשכת עורכי הדין - קיבל במסגרת החוק החדש יכולת השפעה ממשית על הרכב ביהמ"ש. הניסיון המצטבר הוכיח: השיטה החדשה עובדת ומשיגה את מטרתה.
במדינה דמוקרטית ביהמ"ש העליון אינו צריך לשקף דווקא את הרוב הפוליטי-קואליציוני הקיים באותה עת. אך באותה מידה גם לא לשמש ערכאת ערעור על רצונו של העם, הבאה לידי ביטוי בהרכב המוסדות הדמוקרטיים, שפסיקתו תמיד צפויה.
זהו לקח חשוב: ניתן לבצע רפורמות חשובות ומשנות מציאות בתחומים הרגישים ביותר של חיינו. הרפורמה שהעברתי בכנסת ה־17 בהסכמה רחבה הביאה לוועדה לבחירת שופטים את הכורח להגיע להסכמות דומות, שיבטיחו בית משפט עליון פלורליסטי יותר, שהאמון הציבורי בו רחב יותר.
המאמר התפרסם הבוקר ב"ידיעות אחרונות"
לפנייה לכתב/ת 
השר לשעבר גדעון סער
צילום: אבי חיון
מומלצים
