בדרך שלה
שחר פאר סימלה יותר מכל אחד אחר את הקיצוניות בהתייחסות של הציבור כלפי הספורט הישראלי, אותו ציבור שנוהר אחרי הצלחות באמונה עיוורת ומגחך על כשלונות בחוסר פרופורציה. שרון דוידוביץ' על הפרישה של הטניסאית
שחר פאר לא ספורטאית. זאת אומרת, לא רק. היא קודם כל מסמלת טוב יותר מכל אחד אחר את הדו-קוטביות והקיצוניות בהתייחסותו של הציבור הישראלי כלפי הספורט הישראלי.
אותו ציבור שנוהר אחר הצלחות באמונה עיוורת, בלתי מתפשרת, כמעט משיחית, ומחבק חזק, לעיתים חזק מדי ובחוסר פרופורציה. אותו ציבור שסולד מכישלונות, מתכחש להם, מגחך ומסתלבט בחוסר פרופורציה.
שחר פאר יצרה כל הקריירה את התמהיל המטורף הזה. שילוב בין הישג שיא לטניסאית ישראלית לבין אופי שלא תמיד היה נוח. בין ההישגים לבין חוסר היכולת להסתדר עם מאמנים. בין המקום ה-11 בעולם הבלתי נתפס, לבין אותה תקרית מכוערת בה השתיקה את דניס חזניוק.
היא הייתה פצצת רייטינג ספורטיבית מלאת עניין. הילדה שהפכה לשם שגור בכל בית, האישה ששמעה כבר חמש שנים שקוראים לה לפרוש – עשתה את זה מהתחלה ועד הסוף בדרך שלה, בזמן שלה ואחרי קריירה מופלאה וריצת מרתון אחת.
פאר אמנם ייצגה בדבקות את מדינת ישראל, בין אם זה דרך הגיוס הסמלי וסיפורי הנשק הפיקנטיים מהטירונות שהתרוצצו בעולם, או המאבק שיצר הד תקשורתי בפוליטיקה של טורניר דובאי, אבל מהצד השני הייתה ההפך הגמור מהספורטאי הישראלי המצוי. קודם כל עבודה קשה, אחר כך יבוא כל השאר.
שחר פאר היא אחת הספורטאיות הגדולות בתולדות המדינה. למעשה, כדאי לחדד כדי שלא נתבלבל – היא אחת הספורטאים הגדולים בתולדות המדינה. ומכל השמות שיצוצו לידה ברשימה ייתכן שמדובר בזו שעשתה את זה עם הכי פחות כישרון. הטניס שלה לא היה מבריק או יוצא דופן, אפילו מוגבל בכמה אספקטים.
זה אולי נשמע מעליב, אבל אין מחמאה גדולה מזו. עובדה שרק מעצימה את הישגיה. מוסר העבודה, היכולת להתמודד עם כל מצב במגרש וחומת המנטליות הנדירה העלו אותה לגבהים באחד הענפים היוקרתיים והמאתגרים שיש. בטניס ובאופי שלה, פאר היא תמצית המושג "השלם גדול מסך חלקיו".
ואם תרצו להיזכר בטירוף סביבה, לכו אחורה לימי הרנסנס הנדירים של הטניס הישראלי, אי-אז באחד הלילות של ינואר 2007, כאשר המוני ישראלים עקבו בעיניים טרוטות אחר השידור ממלבורן.
הם ראו בחדרים חשוכים ישראלית עיקשת ולוחמת מחזירה כדור, ועוד כדור, ואז עוד אחד, כדי להפציץ ולקחת נקודה שתעלה אותה ל-3:6 במערכה הראשונה של רבע גמר טורניר גראנד סלאם. רק כדי לראות את סרינה וויליאמס משתוללת מכעס ומקללת. לא את יריבתה, אלא את עצמה.
היא, כמו רבים באותה שעה, לא הבינו איך ילדה ישראלית בת 19, בלי המון טניס
אבל עם הרבה לב, עושה את זה. כששלוש שעות מורטות עצבים יסתיימו להן עם 6:8 דרמטי במערכה השלישית למי שלימים תהפוך לטניסאית הגדולה בהיסטוריה, אצטדיון שלם יעמוד וימחא כפיים. לא רק למנצחת, אלא גם לסערה המזרח-תיכונית שניצבה מולה.
אז הבוקר, אחרי שצחקתם וטיקבקתם, אחרי שגיחכתם וצייצתם – תרשו לעצמכם לעמוד ולמחוא כפיים. על מי שהיא, על כל חלקיה.
