הילד של כולנו

אהוד מנור היה זה שכתב את המילים הנפלאות המתנגנות מידי יום זיכרון לחללי מערכות ישראל:

"בן יפה נולד על כתף הכרמל ומברכים הגיעו מכל עבר.

גשם טוב ירד כי נעתר האל והחיטה נבטה בשדות השבר.

שמש חם זרח ורוח קר נשב, הילד כבר לומד לקרוא בספר.

עץ שקד פרח, סיון, תמוז ואב והתינוק הרך היה לגבר".

"מה אברך", שירה המיתולוגי של רחל שפירא, גם מככב עשרות שנים בפלייליסטים של ימי הזיכרון. השיר מלווה את גיבורו מילדותו, דרך נערותו, לבחרותו ועד לגיוסו לצה"ל. או אז באות המילים:

"וברך כי ידיו הלמודות בפרחים, יצלחו גם ללמוד את עוצמת הפלדה

ורגליו הרוקדות את מסע הדרכים, ושפתיו השרות את מקצב הפקודה.

מה אברך לו, במה יבורך? זה הגבר? שאל המלאך.

מה אברך לו, במה יבורך? זה הגבר? שאל המלאך".

שירים אלה נכתבו בעידן אחר. עידן שבו לוחמים בני 18 ו-19 היו גברים, לא ילדים. אהבנו אותם אהבת נפש. שרנו להם שירי תהילה, שלחנו להם חבילות ומכתבים, הערצנו אותם בבואם לחופשה עם הנשק והמדים. אולם התייחסנו אליהם כגברים, כאנשים בוגרים. קראנו להם "הבנים" בהקשר מגדרי, בשום פנים ואופן לא בהקשר הורי. הם מעולם לא היו "הילד של כולנו". הם היו הילדים של הוריהם בלבד. שרנו לאימהות השכולות "את פרי גנך את תבקשי", במילים המצמררות שנכתבו על ידי יוני רועה. "את פרי גנך". לא "את פרי גננו"

.

אז איפה השתבשה לנו הדרך? מתי התרחש תהליך האינפנטיליזציה הזה שבו הפכנו גברים לוחמים לילדים? באיזה שלב בחיינו הלאומיים התבצע תהליך האימוץ הקולקטיבי הזה שהפך חייל לוחם ל"ילד של כולנו"? מדוע נגררו רבים כל כך בתוכנו לעמדה המלעיגה את עצמנו בעיני אויבנו, בהכתירם כגבורה את מעשה ההוצאה להורג הסטרילית של מחבל גוסס? כיצד הם ביזו את מורשת הגבורה הצה"לית בהציבם את גיבורי האומה שחירפו את נפשם מול אויב בשער, בשורה אחת עם חייל שירה בשוויון נפש במחבל חצי מת כדי לשאת חן בעיני החברה'? איך הם העזו להזכיר בנשימה אחת שמות כמו רפול והר ציון עם חייל שרץ להתלטף אצל אמו ולהסתתר מאחורי סינר חבורת העסקנים שתפסו עליו טרמפ?

אולי הסתלקותו ההדרגתית של דור השואה והתקומה ממרכז חיינו הלאומיים הביאה לשיבוש הדעת הזה. זה היה דור שונה. דור "מגש הכסף שעליו ניתנה מדינת היהודים", כמילותיו האלמותיות של אלתרמן. דור שהתבגר בטרם עת. דור שחושל במוראות השואה, בפרעות ובפוגרומים, בגירוש ופליטות ממזרח וממערב, בניתוק מבית אבא ומהוויה תרבותית, בפעולות מחתרת וגרילה, בהקמת צבא ומדינה, בהדיפת איומי השמד ופלישות של צבאות סדירים. אנשי הדור הזה לא היו טיפוסים קורבניים הנעטפים בצדק אולטימטיבי בכייני ואלים כמו רבים כל כך בתוכנו כיום. הם הקריבו באמת ולכן התחשלו והתבגרו. עבור הדור הזה, לוחם צה"ל בן 18 מעולם לא יכול היה להיות "ילד". עבורם הוא היה גבר (או אישה) הנושא בתורו את לפיד התקומה הלאומית. הוא חייל של המדינה ולכן כפוף לחוקיה ולפקודותיה, לא לחוקים של קבוצה פוליטית כזו או אחרת בתוכה או לרוח הטריבונה.

בעבור דור התקומה חייל בצבא של מדינה ריבונית נדרש לשאת באחריות למעשיו, למלא פקודות או לחילופין לשאת בזקיפות קומה באחריות ובעונש לאי קיומן. אנשי הדור הזה לעולם לא היו שרים את המילים המאיימות של מקהלת לה פמיליה "אם לא תחזירו את הילד, נהפוך את המדינה". הם הרי המדינה. הם הקימו אותה. הם גם לא היו שרים את שירו המטורלל של אריאל זילבר "אתה הוא הגיבור ויש עוד חיילים כמוך שם בבור". לכל היותר הם היו שולחים את היוצר להסתכלות, אולי בבית ההבראה בזכרון יעקב.

אבל דור התקומה הולך ופוחת והליכתו היא סכנה ממשית לביטחוננו הלאומי. כי האויב שראה בעבר אומה פלדה ישראלית שהקימה מדינה יש מאין, נוכח כעת שיש לו עסק עם אומה קורבנית בתהליך אינפנטיליזציה. אלאור אזריה ראוי היה לעונש כבד מזה שנגזר עליו. כך גם ראויים היו להוקעה כל מי שנתנו את ידם לקמפיין הגבורה שלו. לא בגלל נטילת חייו הלא חשובים של המחבל שנורה. נהפוך הוא. בגלל הפגיעה באתוס הגבורה. בגלל ההתגוננות הפחדנית והשקרית.

בגלל הצגתנו כעם בכייני וקורבני. בגלל הפגיעה בתדמית לוחמי ולוחמות צה"ל. בגלל הפגיעה בביטחון ובכושר ההרתעה הלאומי של צה"ל ומדינת ישראל. זו הייתה המשמעות האמיתית של מעשה הגבורה של אותו "הילד של כולנו".