כשהמדיה החברתית עוברת כל גבול
שאקיל אוניל וג'אבייל מגי נהנו שניהם מפרסום בזכות כיכובו של השני בתוכנית הפספוסים של הראשון, אבל ברגע ששאק הגזים, מלחמת הציוצים המכוערת ביניהם הבהירה שיש שם הרבה דם רע
שאקיל אוניל היה אחד השחקנים הדומיננטיים ביותר שה-NBA הציעה. ת'ריפיט עם הלייקרס, שינוי הליגה לפרטי פרטים מאז שהצטרף לאורלנדו. לאדם יש מה להציע מבחינה "כדורסלנית" – למרות דעתו של קווין דוראנט בנושא. עם השחקן הגיעה האישיות והכריזמה, שכבר יצא לנו להכיר בלא מעט הזדמנויות. זה יצר לנו דמות ספורטיבית, מצחיקה ומעניינת.
אז כן, הוא יצר מספר פרובוקציות בעבר. הגדולה בהן, או לפחות מהגדולות שבהן, הייתה הסכסוך הענק עם קובי בראיינט. הלייקרס העדיפו להשאיר את הבלאק ממבה, כוכב יחסית צעיר אז, בזמן שהם שלחו את שאק לספוג קצת שמש בפלורידה. זה הביא את הלייקרס להיות קבוצת אמצע-טבלה במערב במשך כמה שנים בודדות ואת מיאמי לאליפות ב-2006 (אז עם דוויין ווייד) - עד שהלייקרס הביאו את גאסול. בטוטאל, נראה שזה היה מהלך משתלם עבורם.
במהלך הקריירה של שאק היה ניתן לראות באופן מובהק שהוא לא נמנע משום מגע פיזי עם אף שחקן. הקריירה שלו הייתה בנויה על זה. הוא לא היה אדם שנהג לשמור על קור הרוח שלו, ובאמצעות הגודל גם היה משמעותית חזק יותר מרוב היריבים שלו. למעשה, לדעתי האישית הוא אפילו בנה על הפחד של היריבים ממנו. זו בחירת אסטרטגיה בפינצטה – "אני חזק ממך, לכן אתה לא תתעסק איתי".
אם כבר בסנטרים מיוחדים עסקינן, ג'אבייל מגי גם תפס את עיניו של הצופה הממוצע. בעוד מהבחינה המקצועית הוא לא נוף חריג במיוחד (למרות הנתונים הפיזיים המרשימים), ברמה האישית הוא אקזוטי. עוד בתקופתו בדנבר הודה שהוא נהנה מהפרעת ה-ADD, או כמו שאנחנו מכירים אותה, ADHD. כשסובלים ממנה, קשה להישאר ממוקדים ומרוכזים במשהו אחד. ואלו רק חלק מההשפעות של ההפרעה. אפילו חברים לקבוצה העידו עליו שהוא שותף לא רגיל. עם חוסר המיקוד הגיעו הרבה פאדיחות שסללו את דרכו של מגי החביב לשאקטין-א-פול, הפינה המפורסמת ששאק מגיש וכוללת פספוסים מהליגה.
בהתחלה למגי לא היה אכפת. במהלך שתי עונות ג'אבייל היה ה-MVP של שאקטין-א-פול. בכל תוכנית היו מחפשים אותו כדי לצרף ליום שישי הקרוב, שהוכתר כיום בו יוצאת המהדורה השבועית של תוכנית הפספוסים של ה-NBA. שחקנים אחרים שזכו בתואר המפוקפק היו קנדריק פרקינס, אוטו פורטר וג'יימס הארדן. אבל הם לא היו קרובים ברמת ובכמות הטעויות על מגרש הכדורסל למגי. ואז הגיעה הפרובוקציה, שזכתה להרבה מאוד רייטינג - כששאק הכין פרומו מיוחד ומזויף לסרט "ד"ר סטריינג'" בכיכובו של מגי.
השניים פתחו בעקבות זאת במלחמת ציוצים מכוערת ולא מעודנת במיוחד, במהלכה מגי אמר לשאק כל מיני דברים בנוגע לאיברים מסוימים, ושאק הגיב: "עכשיו כשאתה בקבוצה טובה (גולדן סטייט), תתחיל להתנהג כמו שחקן או שיזכרו אותך בגלל התוכנית שלי" - והוסיף כמה קללות ואיומים. קווין דוראנט, חברו לקבוצה של מגי, ניסה להתערב לטובתו, אבל שאק המליץ לו לא לדחוף את האף. הזדמן לשאקיל אוניל להכנס בשחקן רנדומלי, שגם במקרה היה "עוזר" לו בהרכבת סרטוני פספוסים, והוא פשוט הגזים עם זה יותר מדי. בעידן הטוויטר, גם זה נותן הרבה חשיפה ל-NBA, למרות הגוון המאוד צהוב והיורד לחיים ולפסים האישיים.
לדעתי האישית, אוניל עדיין נכס ענק לערוצי התקשורת, ואפילו לא ישקלו להוריד את התוכנית שלו מהמסך בעקבות המקרה הזה, אבל צריך להבין מספר דברים מרכזיים מכאן:
1. ה-NBA היא הרבה יותר מליגה מקצוענית.
2. הריב ביניהם לא נעשה בצורה תמימה.
3. גם פרסום רע הוא פרסום טוב.
לסיכום, קחו הכל בערבון מוגבל. עד הפרובוקציה הבאה.
הכותב הוא משווק במדיה דיגיטלית
לפנייה לכתב/ת 
