כך נתקעת מהפכת הגז בתעשייה הישראלית

ממשלת ישראל התחייבה, הן בפני ועידת האו"ם והן בפני אזרחי המדינה, לצמצם את פליטת גזי החממה של המפעלים, על מנת לשפר את איכות האוויר שאנו נושמים ולתרום לעצירת התחממות כדור הארץ. הבעיה היא שהסבת מפעלי התעשייה לשימוש בגז טבעי אינה משתלמת כלכלית, ועלולה להביא למכת מוות למפעלים רבים בשל עלותה הרבה והתסבוכת הביורוקרטית המלווה בכך. אבל יש לזה פתרונות, והם לא בשמיים.

מבקר המדינה: חסמים וכשלים בחיבור לרשת הגז הטבעי

בשנת 2009 התחייב הנשיא דאז, שמעון פרס, בפני ועידת האו"ם לשינוי האקלים בקופנהגן, שמדינת ישראל תפחית את צריכת גזי החממה בשיעור של 20% עד לשנת 2020. גם ממשלת ישראל אישרה בשנה החולפת את יעדי המשרד לאיכות בסביבה, תוך הבטחה להפחתת גזי החממה בשיעור של 25% עד לשנת 2030.

כל זה טוב ויפה, אך בפועל איש לא עושה דבר על מנת להגשים הבטחות אלו. כיום, רק 20 מתוך 1,000 מפעלים בתעשייה הקלה עברו משימוש בדלק מזוט לשימוש בגז טבעי. בנוסף אליהם, ישנם עוד כ-3,000 מפעלים בתעשייה הכבדה, שאפילו עוד לא החלו בתהליכי המעבר לחיבור לגז.

הסיבות לנתונים העגומים נעוצים במספר סיבות, הקשורות בעיקר במפעלים עצמם: הירידה במחירי דלק מזוט לצד עליית מחיר הגז מבטלת את הפן הכלכלי שבמעבר, והקשיים הבירוקרטיים, התפעוליים והרגולטוריים מורידים את החשק והרצון לגמרי.

קידוח הגז לווייתן(צילום: אלבטרוס צילומי אוויר)

העניין הוא איכות הסביבה, שאליו המדינה מחויבת, ולא המפעלים. ועל מנת לעמוד ביעדים שהגדירה על הממשלה לעודד את חיבור המפעלים לגז, וליעל את התהליך הסבוך שכרוך במעבר מדלק לגז. זה דורש מספר צעדים, אך אלו לא ממש מסובכים.

הצעד הראשון הוא הסבת המפעלים למערכות המתאימות לחיבור לגז טבעי. רוב המפעלים בארץ הינם מפעלים ותיקים, הנשענים על קווי יצור ישנים, המותאמים לדלקים. על מנת לבצע התאמות לחיבור לגז הטבעי, המפעלים צריכים להשקיע סכומי עתק בהתאמת מערוכת הייצור וקווי הייצור למערכות חדישות אשר מותאמות לגז טבעי, החלפת מרכזי האנרגיה לחדשים ועוד. מדובר בהשקעה של מיליוני שקלים. אם המדינה תעמיד ערבויות לבעלי המפעלים, על מנת לאפשר להם לבצע החלפת קווי היצור ומרכזי האנרגיה, והתאמתם לגז, הדבר יתמרץ בעלי מפעלים רבים לעשות זאת.

הצעד השני הוא החיבור לצנרת ההולכה. חברות ההולכה, אשר אחראיות לחיבור מפעלים למערכת הגז, עובדות בקצב איטי, שלאו דווקא תלוי בהם. על הממשלה ללחוץ על ראשי הרשויות לאשר תוואי חלוקה מהיר באזורים תעשייתיים בתחומם המוניציפאלי, או לתגמל אותם על כך. לחלופין אפשר להסב את חברות ההולכה לחברות ממשלתיות, שהאינטרס שלהן יהיה לפרוס קווי גז בעידוד ממשלתי – צעד שייעל את שירות ההולכה ויעודד את המעבר לשימוש בגז הטבעי.

הצעד השלישי שיש לנקוט הוא הסדרת מצב קיים – כחלק מדרישות החוק. מפעל שרוצה לבצע חיבור גז מחויב לעמוד בדרישות החוק, הן בתחום התכנון והבניה והן בתחום רישוי עסקים. מפעלים רבים הינם מפעלים ותיקים שאינם עומדים בהוראות חוק התכנון והבנייה הקיים.

התאמת המפעל לתקנים החדשים, לצד עמידה בהוראות כיבוי אש, איכות הסביבה, התאמה לרפורמה ברישוי עסקים ותיאומים מול השלטון המרכזי, מול השלטון המקומי ומול רשות מקרקעי ישראל, הינם תהליכים שדורשים השקעה של מיליוני שקלים, שיהוו מכת מוות למפעלים רבים. ביטול של היטלי השבחה ופיתוח יכולים לחסוך בחשבון ההוצאות של המפעל כך שיוכל להשקיע במעבר לחיבור בגז. זה ישתלם גם לממשלה בהמשך.

הדבר האחרון הוא לייצר גם גזרים לצד המקלות והקנסות של היחידות לאיכות הסביבה. על המדינה לתגמל במענקי עידוד מפעלים שיעברו לשימוש בגז פחות מזהם, ועל מנת להיות הגונה - גם למפעלים שכבר עשו את המעבר, כפי שדורשת התאחדות התעשיינים.

המדינה עשתה מאמצים אדירים על מנת להגיע להסכם עם חברות הגז. כעת עליה לעשות את אותם מאמצים גם מול התעשייה, שתממש הלכה למעשה את הצהרות ויעדי המדינה. אם לא כך, צמצום גזי החממה יישאר בגדר הבטחה בלבד, והמערכת האזרחית כולה תושפע מכך באופן ישיר.

הכותב הוא בעלי חברת א.לאפיס - החברה הגדולה בארץ לרישוי עסקים וקידום היתרי בנייה