כשאשתי השנייה ילדה הרגשתי שאני מגשים את כל מה שאשתי הראשונה חלמה עליו

כשתמר מולה (29) הגיעה לחדר לידה בשבוע ה־42 להריונה, בעלה שלומי (40) התקשה להדחיק את חששותיו. חמש שנים עברו מאז איבד את אשתו הראשונה, נֶטי, שנפטרה בזמן ההיריון עם ילדם השני, והנה הוא מוצא את עצמו שוב בבית החולים, הפעם בנסיבות שונות לגמרי.

רק כשיצא לאוויר העולם נועם (היום בן שנה ושמונה חודשים), הרגיש שלומי שהוא יכול לנשום לרווחה. הלידה הזאת תועדה במצלמות הדוקו־ריאליטי "בייבי בום" בערוץ 10, והיא מאפשרת הצצה לסיפור חייהם של תמר ושלומי, שאי־אפשר שלא להתרגש ממנו.

"נטי הייתה בת 37 כשנפטרה", מספר שלומי. "היא נכנסה להיריון אחרי ארבע שנות טיפולי פוריות, ובחודש השלישי מתה משפעת החזירים. זה היה רעם ביום בהיר. מאז אני חי בתחושה שהכל יכול לקרות".

מה בדיוק קרה לה?

"היא חלתה בשפעת, היה לה חום אבל לא רציני. אחרי כמה ימים היא התחילה לסבול מקוצר נשימה, ונסענו בארבע בבוקר לבית החולים, שם החליטו לשחרר אותה. לא הבנו שזה חמור כל כך. בבוקר חמותי באה להיות איתה ואני הלכתי לעבודה, ובשלוש אחר הצהריים חמותי התקשרה ואמרה שהיא הזמינה ניידת לטיפול נמרץ. נטי הועברה לבית חולים מאיר, עשו לה צילום ריאה והבינו שהמצב לא טוב".

הבנתם שהיא בסכנת חיים?

"לרגע לא חשבנו על סכנת חיים. החליטו לאשפז אותה בטיפול נמרץ נשימתי, ואמרו שאם היא תהיה מורדמת ומונשמת יהיה לה יותר קל להתגבר על המחלה. המילים האחרונות שלה, לפני שהיא הורדמה, היו 'תמסור לאבישי שאני אוהבת אותו'. בערב נסעתי לראות מה קורה עם אבישי, ובאחת־עשרה בלילה הזעיקו אותי בחזרה כי המצב הידרדר. היא כבר הייתה בקריסת מערכות ופינו אותה לבילינסון, שם היא שכבה חודש בטיפול נמרץ נשימתי. כל יום היה כמו רכבת הרים, פעם למעלה ופעם למטה, עד שהיא החזירה את נשמתה לבורא".

הבן הבכור שלכם, אבישי, היה אז בן עשר. מה עבר עליו בחודש הזה?

"הוא היה מודע ושותף להכל, במגבלות הגיל. הייתי צמוד אליו כמה שיכולתי, והראש לא הפסיק לעבוד: מצד אחד מקווה לטוב ומצד שני מתכונן לגרוע מכל. מצד אחד אני צריך להיות חזק ולא להתפרק לידו, מצד שני אני לא יכול לשאת את הכאב. בתת־מודע כבר הבנתי שאני הולך לאבד אותה. וזה קרה לנו בשיא שלנו, היינו במקום טוב בזוגיות, בעבודה, לא חסר לנו כלום".

איך סיפרת לאבישי שאמא לא תחזור?

"התייעצתי עם אנשי מקצוע ואמרו לי שהוא חייב להיפרד. כשהבנו שזה עניין של ימים, הבאנו אותו - עד אז לא אפשרנו את זה כי היא נראתה כמו המוביל הארצי, מחוברת לצינורות בכל הגוף. הוא דיבר איתה, אמר לה שהוא אוהב אותה, השמיע לה את השיר 'אמא יקרה' של דודו אהרון, וכולם מסביב נקרעו מבכי. אני לא אשכח את הנסיעה הביתה בחיים שלי. הוא שאל אותי 'מה יהיה איתי עכשיו?' ואני אמרתי לו שיש לו אותי. יש לי שמונה אחים, קיבלתי תמיכה גדולה והמון אהבה, אבל אחרי הכל אתה מבין שבסוף אתה לבד. אתה והילד".

משפחת מולה. אבישי, נועם בידי אביו ותמר(צילום: איתמר רותם)

הכי קשה בשישי בערב

שלומי גדל בשכונת תל־כביר בתל־אביב במשפחה של עשרה ילדים. כשהיה בכיתה ג' נהרג אחיו במלחמת לבנון הראשונה והמשפחה התקשתה להתמודד עם השכול. שלומי נשלח לפנימיית כרמית בירושלים, ולאחר מכן עבר לפנימיית מוסינזון בהוד־השרון, שם למד עד כיתה י"ב.

תמר נולדה בנהריה למשפחת מהגרים מאתיופיה, גדלה בנצרת־עילית ולאחר מכן עברה עם משפחתה למגדל־העמק. כיום מתגוררים השניים במושב נורדיה, שבו גדלה נטי.

איך הכרתם?

תמר: "הכרנו מזמן בעבודה, וכשנטי נפטרה שלחתי לו הודעה שאני משתתפת בצערו".

שלומי, שהיה אז מנהל מכירות בחברת תרופות, נהג להגיע לבית המרקחת "טלפארמה" בראשון־לציון, שבו עבדה תמר כמנהלת רכש. "הוא היה בא לפגישות עבודה, ואין מצב שלא שמו לב שהוא בא, בעיקר בגלל הצחוק שלו", מספרת תמר.

שלומי: "ארבעה חודשים אחרי שנטי נפטרה הגעתי לפגישה בבית המרקחת, וזרקתי בצחוק שאני מחפש כלה. מישהו הצביע על תמר, אז אמרתי לה: 'אפשר לבקש אותך מההורים?'"

תמר: "אמרתי: 'תלוי כמה אתה רציני'. משם לפה הוא שלח לי הודעה והזמין אותי לדייט. ראיתי אותו בתור בדרן, לא רציני. אם להיות אמיתית, ראיתי בדייט הזה סוג של פגישת ניחומים, לא מעבר".

שלומי: "היא באמת ניחמה אותי באותו ערב".

תמר: "רציתי להקשיב לו אחרי מה שהוא עבר, לא חשבתי על בן זוג, בטח לא על בעל. גם לא כל כך התרגשתי, כמו שאני מתרגשת בדייט ראשון. באתי בכיף, לנחם ידיד, אבל אז ראיתי שלומי אחר, בן אדם עם ראש על הכתפיים. הוא נורא הצחיק אותי. הייתי רווקה המון שנים, קפצתי מדייט לדייט, ופתאום אני רואה לפניי גבר־גבר, אז אמרתי לעצמי: יש מצב. היו לנו המון נושאי שיחה, נשארנו יחד עד איזה שתיים בלילה, סגרו אחרינו את המסעדה".

שלומי, היה לך בכלל ראש לדייט אחרי הטרגדיה שעברת?

"הרגשתי שאני חייב להמשיך את החיים בשביל אבישי. כמה חודשים אחרי שנטי נפטרה הרגשתי בדידות תהומית, והכי קשה היה בימי שישי. הייתי יושב בבית, שומע מוזיקה ובוכה, עד שערב אחד אבישי בא ואמר לי: 'לך תבכה בחדר, לא ליד החברים שלי', ואז ירד לי האסימון. שאלתי את עצמי, מה אני עושה? איזה חיים אני רוצה? הרגשתי הכי בודד בעולם, לא יכולתי להיות יותר לבד".

תמר, לא חששת לצאת עם אלמן טרי, אבא לילד?

"היו לי המון חששות, ידעתי שאף פעם לא אהיה מספר אחת. זה לא פשוט בכלל, אבל ממשיכים ובונים את הקשר ביחד עם זה. כולם אמרו לי להתרחק ממנו, כי הוא בטוח רוצה רק לעשות חיים, לצאת מהמשבר על חשבוני".

שלומי: "תמר עזרה לי המון, ולא היה פשוט להכיל את הסיטואציה שהייתי בה. רק בן אדם עם נפש מאוד גדולה יכול היה לשאת את זה. במובן מסוים אני חושב שנטי בחרה את תמר".

מתי הבנתם ש"זה זה"?

תמר: "בדייט הראשון. כולם אמרו לי: 'חבל שאת מבזבזת את הזמן שלך', אבל בחרתי ללכת עם הלב שלי ומה שיהיה יהיה".

שלומי: "זמן קצר אחרי שהתחלנו לצאת חזרתי הביתה מהעבודה, ראיתי תאונה בצד הדרך ופתאום נבהלתי. שאלתי את עצמי, מה אם אהיה מעורב בתאונת דרכים? מה קורה עם אבישי? כשהגעתי הביתה נתתי לו תוכנית, מה לעשות אם קורה לי משהו, למי הוא מתקשר. התחלתי להבין את המשמעות של להיות גם אבא וגם אמא, והתחילו לי כאבים בחזה. ב־12 בלילה התקשרתי לתמר ואמרתי לה: 'קחי מונית ובואי, אני הולך למות'. למחרת הלכתי לרופא, שמיד הבין שזה התקף חרדה, ואני הבנתי שאני לא יכול לבד. אמרתי לעצמי שאם אני באמת רוצה לתת לאבישי מעטפת מלאה, אני צריך עזרה. באותו רגע הצעתי לתמר לעזוב את הדירה שלה בפתח־תקווה ולגור איתנו בנורדיה".

תמר: "הכל קרה מהר, אבל לא נבהלתי. הכל זרם והרגיש לי נכון וטבעי".

נתקלתם בקשיים על רקע עדתי?

תמר: "לא במיוחד, אבל פעם היינו בחתונה - זו הייתה הפעם הראשונה שיצאתי לאור מבחינת החברים שלו - וחבר של שלומי אמר לו לידי: 'שלומי, איזה אומץ, יוצא עם אתיופית?' הוא לא האמין".

והמשפחה?

תמר: "המשפחה של שלומי ליברלים ופתוחים, אין להם בעיה עם אתיופים".

שלומי: "אצלנו הכל הולך והכל טוב. הם מתים על תמר, במיוחד אחרי שראו איך היא עם אבישי. היא רגישה, יודעת את מקומה בתוך הסיטואציה, והם נורא שמחו בשבילי כי הם פחדו שאכנס למרה שחורה".

תמר, איך שלומי התקבל אצלך במשפחה?

"זה טבעי להם. אחותי גם נשואה למרוקאי. יותר חששתי איך הם יקבלו את זה שהוא אלמן עם ילד. הדבר הראשון שאמא שלי שאלה היה 'איך הוא עם הבן שלו?' מן הסתם היא הבינה שדרך התשובה היא תדע איזה בחור הוא".

בטח לא היה קל לבשר למשפחה של נטי שיש לך אישה חדשה.

"היה קשה, וזה מובן. הם איבדו את הבת שלהם. אבל היום הם מגלים הבנה".

שמלה מאלי אקספרס

כבר אחרי הלילה הראשון שלהם ביחד, הבהיר שלומי לתמר שהקשר ביניהם תלוי ביחסים שיתפתחו בינה ובין בנו אבישי. "אמרתי לה שהיא צריכה להבין בדיוק למה היא נכנסת", הוא משחזר.

תמר: "אחרי השיחה הזאת קצת התרחקנו, אבל כשחשבתי על זה ושמתי את עצמי במקומו, החלטתי שהוא צודק וכל הדברים התחילו להיות לי הגיוניים. ברור שאבישי קודם לכל".

איך אבישי קיבל אותך?

תמר: "בהתחלה באדישות, לא הייתה יותר מדי חיבה מצדו, ולאט־לאט נרקם הקשר".

שלומי: "החיבור ביניהם מקסים. לפני שהזמנתי אותה הביתה הסברתי לו שלאבא יש צרכים משלו, וגם אבא זקוק לחום ואהבה. אני אף פעם לא מייפה בשבילו את המציאות".

כמה זמן עבר עד שהחלטתם להתחתן?

תמר: "שנה וחצי. יום אחד הייתי מצוברחת, אז שלומי הלך וקנה לי טבעת".

איך הוא הציע?

"חזרנו מהקניון - הייתי ב'זארה' אז לא שמתי לב שהוא נכנס לחנות תכשיטים - ובבית הוא נתן לי את הטבעת ואמר לי שהוא אוהב אותי, שהוא רוצה שנמשיך לחיות ביחד ולאהוב אחד את השני. למען האמת, לא רציתי להתחתן".

מה זאת אומרת?

"רציתי ילדים, אבל לא רציתי את הטקס והטררם. לא רציתי להתחתן בכלל ברבנות, עשינו את זה בשביל ההורים שלי. הזמנתי שמלה באלי אקספרס, זו הייתה רמת העניין שהיתה לי בטקס הזה".

שלומי: "טסנו לחגוג ביוון, ואז תמר אמרה לי שהיא בהיריון. כשהתחתנו היא הייתה בחודש שישי".

איך הרגשת במהלך החודשים האלה?

"רגשות מעורבים. פחדתי והתרגשתי. זה עושה דה ז'ה וו, השמחה מהולה בעצב. ככה היה גם כשחגגנו בר מצווה לאבישי. מצד אחד הייתי שמח ומצד שני עצוב שנטי לא איתו שם".

נטי נוכחת בזוגיות שלכם?

תמר: "היית צריכה לראות את הבית לפני שעברתי לכאן, על כל הקיר בסלון היו תמונות שלה. אני מודה שבפעם הראשונה שנכנסתי הצטמררתי. היה לי מאוד קשה, תארי לך שאני ישנה איתו בחדר השינה, ומעלינו תמונות שלה על הקיר. הייתי צריכה להרגיע את עצמי, אמרתי: 'נטי תמיד תהיה חלק מהחיים שלנו, היא אמא של אבישי, כך שתמונות שלה על הקיר זה לא מה שיפריע לי'".

ובכל זאת הורדת את התמונות מהקיר.

"החלטנו להוריד את התמונות בלי שום קשר. כל מה שהיה פה הוא מה שנטי בחרה ואיך שנטי סידרה. לפני שהורדנו את התמונות שאלנו את אבישי אם זה בסדר מבחינתו, כי הוא ילד מספיק בוגר, והוא הסכים".

ואתה, שלומי?

שלומי: "רציתי לפנות מקום לתמר".

תמר: "רציתי להרגיש שאני נכנסת לבית שלי לא לבית של שלומי, שיהיה קצת ממני בבית. אז החלפתי גם את כל הרהיטים".

פחדתי לצאת רעה

כשנודע לשלומי שתמר נושאת ברחמה בן, הוא רצה לקרוא לו מאור - שם שבחרו הוא ונטי בהיריון ההוא. תמר התנגדה, הוא הציע להתפשר על אור, מאיר, מור או מורן, אבל היא בחרה: נועם.

תמר: "לשם מאור יש היסטוריה, זה שם ששייך לעבר, רציתי שהילד יבוא בשקט, עם משהו חדש, בלי תיקים מהעבר".

שלומי: "בגלל שרציתי את זה יחד עם נטי, השם הזה היה טאבו מבחינתה, נאלצתי להתקפל".

תמר: "הקטע הזה של בחירת השם צולם לתוכנית, ואמרתי לעצמי: 'רק שלא אצא רעה, לא רוצה שאנשים יבינו אותי לא נכון'. אני פשוט לא אוהבת את השם הזה, חוץ מזה, אני סוחבת מספיק, לא רוצה גם את התיק הזה".

איך הגעתם לתוכנית?

שלומי: "היינו בסיור הכנה ללידה בבית חולים מאיר, ראינו את הפרסום ל'בייבי בום' על לוח המודעות, וחשבתי שזו יכולה להיות פלטפורמה טובה לקדם בה את נושא החיסון נגד שפעת. הבעיה הייתה שתמר הייתה אמורה ללדת לפני תחילת הצילומים, ולא ידענו אם נספיק. במזל היא סחבה עד השבוע ה־42 כמעט, וגם זה אחרי שנתנו לה את הזירוז של הזירוז.

"לא צפיתי בתוכנית לפני כן, ומבחינתי היא הייתה רק אמצעי להעלות את המודעות לחיסון. אם נטי הייתה מתחסנת, היא הייתה איתנו

כאן היום".

זה מה שאמרו לכם בבית החולים?

"שרת הבריאות אז, יעל גרמן, הגיעה אלינו לשבעה. זה קרה מיד אחרי שהיא מונתה לתפקיד, והבטיחה לנו לעשות תחקיר על המקרה. התברר שנשים שעוברות טיפולי פוריות נמצאות בסיכון גבוה לחלות בשפעת, ואם הרופא היה אומר לה לעשות חיסון היא הייתה עושה. הבעיה היא שאין הנחיות לרופאים להמליץ על חיסון לנשים בהיריון. אחרי שנטי נפטרה, החלטתי לעזוב את חברת התרופות שבה עבדתי ועברתי לעבוד בחברת 'אלטמן', כדי לקדם את נושא הרפואה המונעת. מבחינתי זאת גם עבודה וגם שליחות".

תמר, היססת לגבי ההשתתפות בתוכנית?

תמר: "בהתחלה לא רציתי, אמרתי לו: 'עזוב אותי מזה, אתה יודע שאני לא אוהבת מצלמות ולא אוהבת תשומת לב', חשבתי שזה עוד אחד מהשיגעונות שלו. בסוף הוא שכנע אותי והראה לי את הצדדים הטובים".

שלומי: "אל תשכחי שאני איש מכירות, אני יודע למכור. הסברתי לה כמה זה חשוב והיא אמרה: 'יאללה, נזרום איתך'".

לא הפריע לכם שכל עם ישראל משתתף ברגע כל כך אינטימי?

שלומי: "לא חשבתי על זה ככה, חשבתי רק כמה זה יעזור להעלאת המודעות לחיסון".

תמר: "אני לא יכולה להגיד שלא חשבתי על זה. שאלתי את עצמי אם אני באמת רוצה שכולם יראו אותי במצב הזה, אבל זה היה חשוב לו מדי, ובשלב מסוים אמרתי לעצמי: 'עזבי, לא ביג דיל'".

שלומי: "תכלס, כשאתה מצטלם לסדרה אתה מקבל תנאים יותר טובים בבית החולים".

הייתם מודעים לנוכחות המצלמה?

תמר: "היינו שם כל כך הרבה זמן - ארבעה ימים - שבסוף כבר התעלמנו ושכחנו מהמצלמות. עברנו חוויה עוצמתית, שלעומתה הכל מתגמד".

שלומי: "לקח לה ארבעה ימים ללדת, וכבר נהייתי חבר של הצוות, הזמנתי את כולם שם לאכול. צחקנו כל הזמן, אמרתי לה שתלד כבר, אחרת מנהל בית החולים יבוא עם חוזה שכירות".

לא צעקת אפילו צעקה אחת במהלך הלידה. איך הצלחת להיות כל כך מאופקת?

תמר: "לא יודעת. ארבעה ימים הייתי שם, סבלתי יותר לפני שנכנסתי לחדר הלידה. חוץ מזה, אתיופיות סובלות בשקט, עד שיש איזה אירוע משמח ואז הכל יוצא".

שלומי, מה הדבר הראשון שחשבת עליו כשנועם יצא לאוויר העולם?

שלומי: "תמיד יש את 'מה היה אם'. באיזשהו מקום הרגשתי ניצחון, להביא חיים במקום שבו נלקחו חיים. הייתי מאושר שהצלחתי להביא אח לבן שלי. דרך הלידה של נועם הרגשתי שאני מגשים את כל מה שאמא של אבישי חלמה בשבילו. לא נעים להגיד כזה דבר ליד אשתי אהובתי שבדיוק ילדה, אבל הייתה צביטה בלב".

תמר: "אנשים יכולים להזדעזע מלשמוע את זה, או להגיד 'איזו מסכנה', אבל אני יודעת בדיוק איפה זה יושב לו ולמה הוא מתכוון".

שלומי: "לא בחרתי את המציאות הזאת, היא נכפתה עליי"

תמר: "וגם עליי".

הכתבה התפרסמה במגזין "לאשה"