זועקת לשינוי: כשרואים מבפנים את כשלי מערכת הבריאות

מתי החל המסע הזה? אני שואלת את עצמי. אולי החל בשנת הלימודים הרביעית, כשליוויתי מטופלת ראשונה בדרך החתחתים והסיבוכים שהפכה לדרכה האחרונה? צפה ועולה מולי דמותה של א' מסרקת את שערותיה הארוכות-שחורות-בורקות, מושחת אותן בשמן קוקוס שריחו מילא את החדר, בזמן שבאתי להיפרד ממנה בסוף יום.

לנגד עיניי הנדהמות, פיתחה לפתע א' קוצר נשימה ודופק מהיר שהיו הגורם לאשפוזה. רצתי להביא מכשיר אק"ג והרופאים הבכירים שהתקבצו סביב מיטתה העלו חשד לתסחיף ריאתי. ליוויתי אותה במשך שעות, תרמילי על גבי, למחלקת ההדמיה שבה אומתה האבחנה. היא קיבלה מדלל דם והועברה לטיפול נמרץ. פסעתי בשעות הערב המאוחרות הביתה מותשת אבל מסופקת מהתקדמות האבחנה.

קראו גם:

למחרת בבוקר בטיפול נמרץ צפיתי בה דועכת, לחץ הדם ירד והתנדבתי ללוותה להדמיה נוספת, שגילתה דימום גדול בחלל הבטן. התברר בדיעבד, שהרופא בטיפול הנמרץ, הלום עייפות – לקח בדיקת גזים בדם, בטעות, ממפשעתה, בלי לזכור את הסיכון הרב שבדימום גדול בנוכחות מדללי הדם. יכול לקרות, חשבתי.

"כמו במחזה אימה". עומסים בחדרי המיון (אילוסטרציה)

בוצע ניתוח, הדמם נוקז, המטופלת קיבלה דם, עברנו יום הרואי שבסופו נראתה פחות טוב. בערבו של יום, כמו במחזה אימה, התקרב רופא הלום עייפות אחר וחזר על הפעולה המוטעית, מן הצד השני. הפעם א' נכנסה להלם כתוצאה מדימום נוסף. ניתחו שוב, החדירו סנן, הפסיקו מדללי דם והתפללנו לטוב.

בשלב הזה הבטן שלה כבר היתה תפוחה ומחוזקת בתפרי ענק שנראו כאילו השאירו אותם מוכנים ל"סגור ופתח". תוך יומיים הפכה מאישה חייכנית שלא ויתרה על טיפוח עצמי, לדמות רפאים חיוורת. א', המטופלת שלי, שלנו, נפטרה כעבור כשבוע מזיהום בחיידק עמיד. הכאב חד בי אפילו היום, לאחר עשרות שנים.

באותן השנים הסיכוי לצאת חי ובריא מאירוע של תסחיף ריאתי לא היה מזהיר, אבל חלק גדול ממה שהיטה את הכף לרעתה של א' היו טעויות שניתן היה למנוע.

נאבקים לשמור על צלילות הדעת

בשנים הקליניות איבדנו את התמימות כשראינו את הרופאים סביבנו מתנהלים כמו בקרב מתמשך לשמור על צלילות דעת, אנושיות ותפקוד מקצועי ראוי. בשביתת הרופאים הגדולה, היה ברור לכולנו שכולם יתמכו: הרי זה לא שפוי לצפות שנתפקד 36 שעות ברצף, נכון? אז זהו, שלא! אמצעי התקשורת הציגו את הרופאים כקבוצה אינטרסנטית הדואגת לכיסה וזונחת את החולים.

כשהגיעה השביתה לשלב הייאוש, פתח רופא מוערך בשביתת רעב שאליה הצטרפו רופאי בית החולים, ואנו, הסטודנטים. בילינו ימים שלמים יחד, באולם גדול, ממתינים שלמישהו "ייפול האסימון", שמישהו מקרב מקבלי ההחלטות יבוא להתרשם מהמציאות, יגלה אכפתיות.

שם החל הקרע. אלו הימים שבהם הבנתי כי למרות שהחולים ומשפחותיהם נדהמים לראות אותנו בשטח גם לאחר שארבע משמרות של אחיות מתחלפות בזו אחר זו ומבטיחים לתמוך, הרי שבצאתם מהאשפוז הם שוכחים.

שביתת הרעב הסתיימה, המשכורות הועלו, והתקנים לא. משמעות הדבר הייתה ועודנה – המשך עבודה שוחקת, עמוסה, מעל ומעבר ליכולות האנושיות של רובנו.

בשלב הבא, כסטאז'רית בבית חולים גדול בתל אביב, מצאתי את עצמי תורנית יחידה ביומי הראשון במחלקה הפנימית. שני בכירי המחלקה שהו בחו"ל בכנס, וניתנה לי "הזכות" להתייעץ במקרה חירום עם מתמחה שסיימה שנה אחת בהתמחות.

תוך חודש כבר טבעתי מושג: "הדלת המסתובבת": החולים היו משוחררים מיוצבים למחצה, וחוזרים ימים ספורים אחר כך שוב למיון שאינו שבע.

לצערי הדלת החורקת עדיין מסתובבת במהירות במערכת הבריאות שלנו עד היום. הגעתי למסקנה שאי אפשר לתקן הכל והחלטתי שאתמקד במתן רפואה שלמה במרחב הקטן שסביבי. מתוך הכרה בכך שלא ניתן לתקן הכל, חשבתי שהמיטב שאוכל לעשות הוא להשתדל בד' אמותי.

פעם אחר פעם נכוו מטופליי בתחנות רפואיות שלא הייתה לי שליטה עליהן, וכאבתי איתם כרופאת המשפחה שלהם. בהדרגה מצאתי יועצים שנותר בהם הכוח לשמר יכולת הקשבה ואהדה, מחלקות שאני יכולה לסמוך עליהן ובכך הצלחתי לשמור על מטופליי גם כשנשלחו לייעוץ או אשפוז.

במקביל להישגים מעוררי התפעלות של רופאי-על וטכנולוגיות הנושקות למדע בדיוני, ולתרופות ששינו את הרפואה מקצה לקצה, המשיך מול עיני תהליך הפיכת הטיפול הרפואי לתבניתי, מנוכר וטכני. משך המפגש עם מטופלים מתקצר ומצטמצם והטיפול דומה יותר ויותר לפס ייצור במפעל סיני.

ואז, כמו סיוט שממאן להסתיים, חוויתי על בשרי סבבים משפחתיים ואישיים שלימדו אותי כי הכשלים והמפגעים מצויים לאורכן ולרוחבן של רוב המסגרות הרפואיות שנחשפתי אליהן.

המטען לא נתן לי מנוח

מטען החוויות המשפחתיות שלי לא נתן לי מנוח. שבע שנים "הריתי" את ספרי "חלוק לבן פרום". כתבתי אותו מתוך כאב וזעקה, במטרה לעורר שינוי ותיקון ולכן חלקו הראשון פורשׂ, באמצעות סיפורים מהחיים, את כשלי המערכת, אבל חלקו השני מציע אופני תיקון עבור מטופלים, רופאים ואחיות וגם עבור המערכת הרפואית.

בחודש שעבר התקיים בתל אביב אירוע השקת הספר, ובחרתי להפוך אותו לאירוע ההשקה של "המסע החברתי להבראת הרפואה" – המסע לתיקון. זהו תהליך של איחוד כוחות ומשאבים. חיבור של כל החוליות בשרשרת החולי וההבראה: מטופלים, צוותי רפואה, מנהלים רפואיים, מקבלי החלטות והתקשורת.

בהשקה השתתפו בכירים ממערכת הבריאות, רופאים רבים, חברים ואחרים שאינם רופאים שהגיעו לחזק את ידינו. כל זאת במטרה לכוון את האנרגיה לאפיק משותף ולהוביל שינוי אמיתי שיתרום להבראת המערכת.

למסע הצטרפו עשרות רופאי משפחה, רופאים בכירים ממקצועות אחרים ומתמחים. חברו אלינו מנכ"לים לשעבר של משרד הבריאות ואנשים מן השורה הסבורים כי הגיע הזמן לשינוי.

זו התרגשות עצומה המפעמת בי להיות חלק מרקמה אנושית אחת, המתחילה לפעול יחד לתיקון. כל אחד שמצטרף למסע ותומך מחיש את הדופק ומעלה עוד את מפלס התקווה. זו הזדמנות מיוחדת לחשוב יחד ולתכנן בקפידה צעדים מעשיים שאנו יכולים לבצע כדי להבריא מערכת רפואית גדולה, כבדה ושקועה בבוץ עמוק.

מוזמנים לעקוב אחרי דף הפייסבוק שלנו, בו יופיעו פרטים על המיזמים שאנו משיקים ולהצטרף למסע חיוני, מרגש ומאתגר.

ד"ר אלעד היא רופאת משפחה ומדריכת רופאים, מחברת הספר "חלוק לבן פרום" ומובילת "המסע החברתי להבראת הרפואה".