שחרורי הסנטרים יכריעו את האליפות
החדשות בקצרה: הסנטר לא מת, אלא חי ומתחזק את עמדתו החדשה, עמדת שחקן החילוש. אף קבוצה לא מתחזקת את הסנטר שלה, אלא עושה ככל יכולתה להיפטר ממנו, אבל חומדת את הסנטר של הקבוצה היריבה. למשל הפלופ של הסבתות מניו אורלינס שחשבו שהנה הם הגיעו אל המנוחה והנחלה עם צמד הסנטרים האימתניים שלהם, אנתוני דייויס ודמרקוס קאזנס. אבל למה להתחיל מהסוף. השוואו מתהדר בכך שמתמחה בזיהוי מגמות וזרמי עומק בכדורסל, הרבה לפני כולם.
בשנה שעברה, בערך בנקודת הזמן הנוכחית, גולדן סטייט התחילו למצמץ. הם היו אז הרבה דברים, בין השאר האלופים שמנסים להגן על התואר, וגם היו בדרכם להשלים עונה היסטורית עם 73 ניצחונות, וכל "המום"חים התחרו במחמאות ובנבואות על כמה אליפויות רצופות הפרנצ'ייז הזה עומד לקחת. כולם טענו שהם גדולים על הליגה. אפשר להיזכר, למשל, איך הם הביסו את קליבלנד במשחק חג המולד המסורתי והחגיגי, בין האלופה וסגניתה, שהתנהל במפתיע במעמד צד אחד, כלומר כמעט בלי התנגדות, וזה עוד אחרי התבטאות אומללה של קרי, ערב המשחק, שיש לו זכרונות טובים מהקוויקן לואון ארינה (מגרשה הביתי של קליבלנד) עם השמפניות והטרופי (לא בדיוק גביע...). מקובל בענף (ובכלל בספורט המקצועני) לכבד את היריב, ולא לזרות מלח על הפצעים. קרי היה עלול לעורר אצל הקאבס אמביציות מיוחדות, להוכיח אותו על טעותו. במקום זה, הם בעצם לא התייצבו למשחק ההוא, וזמן קצר לאחר מכן גם פיטרו את קואוץ' בלאט.
אבל הווריורס טעו קשות בתחילת העונה שעברה עם השחרור של דייויד לי. לי היה הגבוה המשמעותי שלהם (פורוורד סנטר) וכוכב גדול לא פחות מקרי, עד הפציעה שלו. הוא היה שחקן שלאורך הקריירה סיפק מספרים נפלאים של 20 ו-10 (נק' וריב'), אבל הייתה לו פציעה קשה, והיה קשה לו לחזור כי בזמן שהוא לא עמד לרשותם, דריימונד גרין עשה התקדמות ענקית ותפס לו את העמדה (פאוור-פורוורד פותח), וזאת למרות שגרין רשמית קטן אפילו בשביל סמול פורוורד (גובה 6 פיט 7, שיותר מקובל בשביל גארד-פורוורד). אבל גרין בפירוש לא קטן מדי בשביל עמדה 4, ממש כמו שסר צ'ארלס בארקלי שהיה נמוך ממנו בכ-5 ס"מ היה פאוור נפלא, גם גרין כזה (ואכן טעו כל המנהלים שפיספסו אותו בדראפט). אז הווריורס לא בדיוק חיכו לדייויד לי עם דמעות בעיניים שרק יחזור.
לי לא התרגש ונתן כל מה שהיה לו, כמקצוען אמיתי (וזה באמת לא היה הרבה, באותה נקודת זמן) בעלייה מהספסל, ביעילות ובעיקר בשקט ובביטחון שהשרה סביבו. אבל אז הם נזכרו שחוץ מזה שהוא שחקן ספסל לא רע, הוא גם בעל המשכורת הגבוהה ביותר בארגון שלהם, אז אחרי חגיגות האליפות הם פשוט לא האריכו לו חוזה. לדעתי כל הפסטיבלים סביבם פגעו בהם. כי כאשר שחקן מחליף מקבל תואר MVP של סדרת גמר, מתבקש שהכוכבים של הקבוצה והמנהלים שלה יעצרו לרגע את החגיגות ויודו בכך שזה לא היה הכישרון או הניהול שהביא אליפות, אלא עומק הספסל. אולי זו הסיבה שכל כך הרבה קלישאות נכתבו על כך שלא הקבוצה הכי מוכשרת היא שלוקחת אליפות, אלא הקבוצה הכי עמוקה והכי כשירה בישורת האחרונה.
בכלל, קצת צניעות אף פעם לא הזיקה למישהו. הם היו צריכים לשמוח מאוד שיש להם ספסל כל כך עמוק וכל כך מנוסה ולא להתחיל לפרק אותו. בדומה לקובי בראיינט, לדעתי גם דייויד לי היה צריך לקבל הצעה להישאר בקבוצה עד שיתלה את הנעלים ואולי גם להשתלב בהנהלה. ככה לא חותכים מישהו שהיה יכול להיות סמל במועדון.
לאחר השחרור מג"ס, לי לא מצא את עצמו, התגלגל בבוסטון (שממש לא היו זקוקים לעוד גבוה) ובדאלאס (שכן היו צריכים אותו אבל לא מתמחים בסבלנות יתרה לשחקנים שצריכים שיקום אחרי פציעה, תשאלו גם את ראז'ון רונדו ודרון וויליאמס שעברו שם...), ובעיקר נראה כמו צל של עצמו, כך שרוב "המום"חים לא ראו את השחרור שלו מג"ס כטעות, אלא זה נראה מוצדק. אמרתי אז שזו טעות קשה, ואכן, קצת אחרי פגרת האולסטאר, ועם בוגוט, אזילי ובארנס ברשימת הפצועים, ג"ס נאלצו להביא את ורז'או, ששוחרר ללא תמורה מהמתחרה העיקרית על התואר, שהייתה בעיקר מועמדת לחטוף מהם בגמר, אולי אפילו תבוסה יותר חד צדדית מאשר בשנה הקודמת.
וישנן עוד קלישאות, כגון זו האומרת שיותר קשה לשמור על האליפות מאשר לזכות בה. השחרור של לי וההחתמה הבהולה של ורז'או בהחלט הראו שהנהלת הווריורס לא היתה נקייה מטעויות. הם כמעט הודחו בגמר האזורי, ומול הגבוהים הדומיננטיים של אוקלהומה, לי היה חסר מאוד. ואז בגמר הם הוליכו בבטחה 1:3, ובעיצומו של משחק מס' 5 שהיה צמוד (ועד אז כל המשחקים הצמודים הלכו לצד שלהם) נפצע להם הסנטר בוגוט. נכון שגם דריימונד גרין היה חסר בגלל הרחקה, אבל גרין חזר למשחקים 6 ו-7.
בוגוט לא חזר לשחק, ולכן אפשר לומר בבטחה שזו היתה הפציעה שלו, ולא ההרחקה של גרין, שהכריעה את האליפות, ממש כמו ששנה קודם לכן, לברון הוביל את קליבלנד לגנוב את הביתיות, אבל בלי לאב וארווינג, הם פשוט היו קצרים מדי ברוטציה שלהם בשביל ללכת עד הסוף. ובכן, בגמר האחרון היוצרות התהפכו, אבל בעוד על הפציעות של בוגוט (ואזילי ובארנס, והשנה דוראנט) אין להם השפעה, על השחרור של לי הייתה גם הייתה.
קשה היה לראות, מבעד לענני האופוריה של האליפות ההיסטורית, את החשיבות של שחקן ספסל ותיק שאיבד את מקומו בחמישיה, אבל המשיך לקבל משכורת מקסימום. כל "המום"חים פיספסו זאת. ומי היה היחיד שטען לאורך כל העונה שעברה, העונה ההיסטורית, שלשחרר את לי הייתה טעות? נכון. הח"מ. בגמר הטירון לו לא הפעיל את הסנטר שלו, מוזגוב, ובכך נתן יתרון לסטיב קר. בוגוט עזר להתחיל ולגמור משחקים, ולהתחיל ולגמור סדרות. בהעדרו, לברון וקיירי אמרו תודה רבה ונתנו משחקים "היסטוריים" עם 41 נק' (לברון פעמיים) וסיימו את הסדרה עם 0:3 שמחק את היתרון המוקדם של ג"ס.
הפציעה של בוגוט החזירה את הסדרה לנקודת האיזון, ולברון התמחה בניצול טעויות היריב. כך גם ב-2013, כאשר פופו בחר לא להורות לעשות פאול והימר שהשלשה של ריי אלן לא תיכנס. אז היא דווקא כן נכנסה, ובהארכה ובמשחק השביעי לברון היה ענק, אבל לברון הצטיין בהזדמנות שבכלל לא היה צריך לקבל. ממש ככה גם הפציעה של בוגוט, שהתווספה לשחרור של לי, נתנו ללברון עוד הזדמנות שהוא בכלל לא היה צריך לקבל.
שתי אליפויות שהוא קיבל במתנה מהיריב, אבל אפילו הוא לא למד מהטעויות של היריבים. לו לא מאמן גדול. הייבוש של מוזגוב על הספסל היה צריך לעלות לו באליפות. הסדרה למעשה כבר הוכרעה. ומאמן שנותן מתנות כאלו צריך לשלם במשרתו, אבל הוא הביא אליפות, וככה הוא קיבל את ההזדמנות לשחזר את הטעות של סטיב קר ולשחרר את הגבוה המשמעותי שלו, מוזגוב, בתחילת העונה, בטענה שהוא לא רלוונטי.
מוזגוב אכן הפך ללא רלוונטי, אבל רק אחרי שהטירון ייבש אותו על הספסל כל העונה ובמיוחד בפלייאוף ובפרט בגמר, ולכן ברגעים המעטים שקיבל, ראינו מוזגוב בגרסה חיוורת, חלודה ובעיקר חסרת ביטחון ומוטיבציה. אבל אז באה הפציעה (הדי צפויה, בואו נודה) של לאב ופתאום רואים כמה הצבע של הקאבס פגיע וחשוף מול קבוצות כמו טורונטו, עם ולנצ'יונאס ועכשיו גם עם איבקה, אבל יש להם בעיה אפילו עם מיאמי (של ווייטסייד) או אטלנטה של מילסאפ והאוורד, או בוסטון של הורפורד, אמיר ג'ונסון וקלי אולייניק. לברון, טריסטן תומפסון, צ'אנינג פריי ואפילו לאב לא מספיק דומיננטיים בצבע מול השילובים הללו. ופתאום זה לא כל כך ברור שהם בכלל יגיעו לגמר ה-NBA. ואפילו אם כבר יגיעו, האם הם יוכלו להתמודד עם הגודל והפיזיות של פאצ'וליה וג'אבייל מגי ודייויד ווסט, כאשר מאחוריהם מציצים גם דריימונד גרין ודוראנט? נוצרת מסה קריטית בצבע, שאין לקליבלנד תשובה בשבילה. וזה לפני שבכלל הזכרנו את הספלאש בראדרס, איגודאלה וליווינגסטון.
למרות היכשרון הלא מבוטל של לברון וקיירי, קשה לראות יתרון לקליבלנד בקו האחורי, אבל בקו הקדמי אין להם כרגע מה למכור מול הווריורס, כאמור, אם הם בכלל יגיעו למעמד הגמר. ההחתמה של בוגוט הייתה הודאה בכשלון של הנהלת הקאבס לחזות את הנולד. אם הם היו צריכים סנטר, למה שיחררו את מוזגוב, ואם כבר סנטר, מה פתאום בוגוט? מקובל בענף לכבד את היריב. האם קר מסתמן כאידיוט מושלם שלא לומד מהטעויות שלו? שנה אחרי ששיחרר את לי ומקלל כל רגע שנזכר בכך, הוא הולך ומשחרר את כל הקו הקדמי שלו, כולל אזילי, בארנס, ספייטס ובוגוט. הוא מחפש מהפכות? לא. הוא מחפש להתחזק. ואם הוא לא אידיוט, הוא שיחרר את בוגוט כי החליט שיהיה יותר חזק בלעדיו מאשר איתו. ככה מגדירים שחקן חילוש. הטירון לו הביא שחקן חילוש. אז יתכן שסטיב קר והח"מ עפר לרגליו של הטירון לו.
לחילופין, הוא טעה קשות עם ההחתמה של בוגוט. הפציעה של בוגוט, פחות מדקה אחרי שנכנס למשחק, היא כמו מלח על הפצעים של הקאבס. עם לאב וג'יי אר סמית' כשירים, גם בלי מוזגוב או בוגוט, הם צריכים לדרוס את המזרח. עם דוראנט כשיר, ג"ס צריכים לדרוס את כל הליגה. מסתמן שמה שהיה הוא שיהיה. פציעות הכריעו את גורל שתי האליפויות הקודמות, האם פציעות יכריעו את גורל האליפות הנוכחית? זה מה שיגידו "המום"חים. הח"מ טוען שאלו השחרורים של הסנטרים בהתחלת העונה, שיכריעו את האליפות בסופה. בכלל, בעוד ג"ס וקליבלנד מגמגמות, סן אנטוניו מתחזקת. דדמון ואולדרידג' פותחים בצבע, גאסול ודייויד לי עולים מהספסל. מפלצת צבע כמו שפופו אוהב. מסתמן שגם בעונה הנוכחית, לי יעשה את ההבדל הדק שבין להגן על אליפות, ובין להסתפק בשאיפות להגן עליה. ועושה זאת כבר שנה שנייה ברציפות
גם אצלנו, אגב, הנהלות המועדונים בארץ לא מכבדים מספיק את החלטות היריב. בואו נחשוב לרגע, אם מכבי שיחררו את בראיין רנדל, אולי לא היה כדאי לירושלים להחתים אותו.
לפנייה לכתב/ת 
