"מירי רגב מאוד אנושית וזה הכוח שלה"

בן גיתאי בונה ממ"ד באמצע מוזיאון ישראל בירושלים. בחירה די מצחיקה יחסית לאדם חסר עוגן, המשוטט בעולם בלי תשובה חד־משמעית לשאלה "איפה אתה גר". גיתאי, אמן, ארכיטקט וצלם מחלק את זמנו בין פריז, חיפה, תל־אביב וציריך. הוא מחלק גם את ליבו בין כמה נשים, בכל יעד. אינטליגנטי ואלגנטי, עם עברית מתובלת במבטא צרפתי קל. יודע להיות גם אירופאי לגמרי וגם ישראלי לאללה אבל בעצם לא שייך לגמרי לשום מקום.

בן גיתאי עם הממ"ד שבנה לתערוכה. הביא חול משדה בוקר(צילום: עמית שאבי)

"כאן אני נראה אירופאי ושם ים־תיכוני", הוא מחייך. "זה משהו שדיברתי עליו עם נטלי פורטמן, התחברנו מהמקום הזה של להרגיש זרים: אני תמיד בין לבין - לא ישראלי. לא צרפתי. חי במין היעדר כפול כזה. אף פעם לא לגמרי שייך. הדוקטורט שלי בציריך. הדירה בפריז. ובארץ אני עובד בחיפה וחי בתל־אביב עם מישהי, שיצרה לי עוגן. אבל הצורה שאני חי בה מייצרת מצב שיש לך כמה חברות. אין מה לעשות. ואני יכול לנסות לברוח מזה כמה שאני רוצה אבל זו המציאות".

את חוסר השייכות הזה הוא מייבא עכשיו לתערוכה 'אין כמו בבית' במוזיאון ישראל, שאצרה עדינה קמיאן־קשדן, ובה מוצגות עבודות של כ־120 אמנים בינלאומיים - בין היתר של אנדי וורהול ומרסל דושאן. החלל כולו מדמה בית ובו יצירות אמנות שהן גם חפצים, שלא תוכלו למצוא באיקאה.

"המזרקה"של האמן הצרפתי-אמריקני מרסל דושאן, מתערוכת 'אין כמו בבית'(באדיבות מוזיאון ישראל, ירושלים)

העבודה של גיתאי מציגה מקום שיכול להתקיים רק בבית ובתודעה ישראלית: ממ"ד. זה מעין בית בתוך הבית, בצורת פירמידה, שגיתאי בנה מחול שהביא משדה בוקר, סמוך לבית של בן־גוריון. "החול הזה הוא הנוף הישראלי - ורציתי לייצר תבנית מהנוף", הוא מסביר. "בעיניי ממ"ד זה החלל הכי ישראלי שיש. הוא מאוים תמידית. יש בו משהו שמסמל הלך רוח במדינה שמשתנה - שאנחנו עוברים לקוד אדום - ואז הממ"ד הופך ממקום שביום־יום משמש כמחסן לעוגן של כל הדירה. ניסיתי להעביר בתערוכה את התחושה המאסיבית שמגנה עליך, אבל שיהיה בה משהו שנותן גם תחושה של דמיון. שאפשר לחלום".

"מחיצת פומפיה", של האמנית מונה חאתום, המוצגת בתערוכה(צילום: אלי פוזנר, מוזיאון ישראל)

ודמיון הוא גם עניין של גנטיקה. גיתאי, 31, הוא בנו של הבמאי עמוס גיתאי, ובעברו עבודה כצלם בנשיונל ג'יאוגרפיק, צילומי קליפים ללהקות כמו ארקטיק מאנקיז וג'סטיס, וגם צילומי פרסומת עם דיוויד בקהאם. בגיל שש כבר צילם את התמונות הראשונות שלו, אחרי שקיבל מאביו מצלמת פולארויד. גדל בחיפה, אבל המסע שלו מתחיל בגיל שמונה כשעזב עם משפחתו את הארץ לפריז. "גרנו שם בשכונה לא טובה. מי שהיה מעביר אותי את הכביש זה זונות שעבדו ברחוב", הוא צוחק.

אמו רבקה היא מורה לספרות השוואתית, ואחותו הגדולה קרן היא פסיכואנליטיקאית. בית אמנותי, אינטלקטואלי מאוד, שהפעיל סלון תרבותי שבו התרכזו אמנים כמו הכוריאוגרפית פינה באוש ("היא גם הייתה הבייביסיטר שלי"), השחקנית הגרמנייה חנה שיגולה והבמאי סם פולר. "הייתה בבית אווירה אקלקטית. לא מסוגננת. כותנה שקטפנו הייתה זרוקה בסלון לצד ספר של יונג, ליד ציור שציירתי. שום דבר לא ישב בדיוק".

"אבא עושה שירות גדול למדינת ישראל"

בגיל 18 גיתאי ג'וניור שב לישראל, התגייס ליחידת ההסרטה של דובר צה"ל ומצא את עצמו במרכז הפריים של ההתנתקות וגם של מלחמת לבנון השנייה, עם בוסית מוכרת: מירי רגב, דוברת צה"ל דאז. אותה הוא זוכר לטובה בזכות רגע אחד, שבו כנראה הצילה את חייו: "היינו צריכים ללוות כוחות בוואדי סלוקי והיא הודיעה שהיא לא מוכנה. שאנחנו גם הילדים שלה. בדיעבד זה היה מזל, כי היה שם קרב קשה. היא מאוד אנושית ובעיניי זה הכוח שלה. החום. גם אם אתה לא מסכים איתה, אמוציונלית יש בה משהו חזק יותר מהרציונל".

ועוד הרבה לפני שרגב החליטה ללמד אמנים בישראל דבר או שניים על צנזורה, אביו של גיתאי חווה על בשרו את ההרגשה כשטומי לפיד, אז מנכ"ל רשות השידור, פסל לשידור ב־1980 את 'בית', סרטו הראשון באורך מלא, שעסק בבית שננטש על ידי פלסטינים במלחמת העצמאות. ההחלטה ההיא, מסביר בן, היא זו שהניעה את הבמאי לארוז את משפחתו ולעקור לפריז - לחפש בית אחר. "הסבירו לו בצורה מאוד פשוטה שהוא לא יכול להגיד את האמת שלו כאן", הוא מסכם.

מעליב.

"לא היה פה עלבון. זה היה סרט אנטי־ממסדי אז לא נתנו לו עבודה. ועובדה: אם הדבר הוא ערכי או צודק הוא ייצא החוצה ובדיעבד זה מה שקרה. אבא שלי התפתח במקום אחר, בלי לשכוח את הזיקה שלנו. בעיניי הוא עושה את השירות הכי גדול למדינה כשמקרינים את הסרטים שלו ודגל ישראל מתנוסס בפסטיבלים באירופה, בעיניי זה מספיק מכבד".

כאן עשו לאביך את המוות מההתחלה, מטומי לפיד ועד להתעלמות התקשורת והקהל. ובצרפת הוא מוערך מאוד. איך אתה מסביר את זה?

"כל מה שהומני ומדבר על ערכים אוניברסליים לא מתקבל פה. גם היום, בדיוק כמו אז, לא מחפשים כאן מורכבות במציאות או בתרבות. מנסים לסגור כמה שאפשר את מרחב הפעולה של אמנים. להרוס אפשר בדקה. לבנות לוקח המון זמן".

ובן גיתאי בונה. כארכיטקט, ועם המצלמה. אחרי הצבא נסע למלזיה ולאינדונזיה כדי לצלם בעלי חיים מזדווגים בטבע בשביל נשיונל ג'יאוגרפיק. אחר כך שוב לפריז, שם השתתף בפרויקטים עם אג'נדה חברתית כמו הקליפ Stress להרכב ג'סטיס. לא בטוח שהוא מחפש מקום קבוע להניח בו את הראש, אבל גיתאי בהחלט צובר חוויות מעניינות.

הקליפ Stress של ג'סטיס

"צילמנו בפרבר של פריז שנקרא 'לה בוסקה'. הכי נו מן לנד. המשטרה לא נכנסת לשם. אחד האזורים עם רמת הפשיעה הכי גבוהה בצרפת. רק כשאני באוטו אני קולט למה נכנסתי. היה לנו פרוטקשן. אחרת לא היינו יוצאים. כשאתה נכנס לשכונות עוני ואתה מחוץ לחברה מסתכלים עליך אחרת. מריחים שיש טרף. זה גטו אלים שיש בו נשק. נכנסתי לדירה לשירותים ואני רואה אנשים יושבים עם קראק. ברטות תלויות על הקיר. אתה נכנס לחדר והכל עוצר ומסתכלים עליך כי אתה הלבן".

ואיך זה נגמר?

"שמח. שרפנו מכונית עם בקבוקי מולוטוב".

מהקליפ שצילם עם הארקטיק מאנקיז הוא זוכר בעיקר "המון וודקה, וקור פצצות של מינוס 20 מעלות", והיה גם פרויקט עם זינדין זידאן ופרסומת שעשה, עם דיוויד בקהאם. "עשו על זידאן סרט שצולם ב־88 מצלמות. במציאות הוא עדיין בחור מהשכונה. יושב עם שתי רגליים על כיסאות. בקיצור, לפעמים עולה לו המרוקו, אבל הוא אלג'יראי. וזה מצחיק כי הוא די נבוך מהפרסום".

ובקהאם?

"צילמתי איתו פרסומת לנעליים. לא היה דיאלוג. הוא כבר נהיה הדימוי שלו. כמו בסיפור על נרקיס, יש את מי שיורד לאגם ומסתכל למים ומבין שזו השתקפות, ויש מי שקופץ לתוך המים. זה בקהאם. (צוחק) מה אפשר להגיד. הייתי צעיר והייתי צריך את הכסף".

הכתבה פורסמה במוסף "שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"