אחרי האמוניה: מהו הצעד הבא במפרץ חיפה?

ההצלחה והחשיפה הציבורית של המאבק לסגירת מכל האמוניה במפרץ חיפה העלו מיד את השאלה איך מנהלים מכאן ואילך את התעשייה במפרץ? הפתרונות שנזרקים לאוויר נעים בין סגירת מפעלים או העתקתם, דרך דחיית הדרישות של התעשיות באזור להתרחב, אם במתחם בתי הזיקוק ואם במתחם החדש לאחסון דלקים - מתחם קרקעות הצפון, ועד להקמה של מועצה תעשייתית באזור.

יו"ר חיפה כימיקלים: "תעשיות שלמות ייעלמו"

נדחה הערעור: מכל האמוניה ירוקן עד 1 באפריל

האנשים שמאחורי המאבק על מכל האמוניה

הסוגיה ללא ספק מורכבת, וכיוון שהמפעלים אינם מקשה אחת גם אין תשובה אחת שתתאים לכולם. אבל דבר אחד חייב להיות ברור: מפעל מזהם לא יכול להמשיך לעבוד. כמו כן, כדי לבחון את האפשרויות השונות צריך לשקלל מכלול של היבטים: כלכליים, חברתיים וסביבתיים.

מפרץ חיפה(צילום: אודי בוך)

לדוגמא, מבחינה כלכלית יש להתייחס לתרומה של התעשייה למשק, הן לצמיחה והן לתשלום מסים, וגם לתרומה שלה לכלכלה המקומית, כלומר לעסקים שמספקים לה שירותים. עם זאת, ההחלטה חייבת להתחשב גם בהשקעות שבעלי ההון או המדינה צריכים להשקיע.

מבחינה חברתית יש לקחת בחשבון את מספר המועסקים ואת מגוון המשרות, ולא לשכוח שהתעשייה מייצרת מוצרים שכולנו צורכים.

לכל אלה יש להוסיף גם שיקולים סביבתיים, ובעיקר את ההשפעה על התחלואה או התמותה כתוצאה ממזהמים שנפלטים בשגרה או מזיהום במקרה של תקלה או אירוע חירום. יש להתייחס גם להשפעה על בריאות הציבור, אפילו במקרה של פגיעה נפשית שמקורה בחשש ובלחץ מההשפעות של הזיהום.

לפרק את המשוואה בה תעשייה וזיהום אחד הם 

כיום איש לא מכחיש שזיהום האוויר במפרץ חיפה חריג, לא משרדי הממשלה ולא הרשויות המקומיות באזור. גם הקשר בין איכות האוויר לתחלואה ולתמותה עודפת במפרץ חיפה ברור. אין גם ספק שהתעשייה תורמת לזיהום האוויר, אם בפליטה של מזהמים תעשייתיים ואם של מזהמים תחבורתיים המשתחררים מהתעבורה הגבוהה של כלי רכב כבדים באזור בשל פעילות התעשייה והנמל.

מה שעוד בטוח הוא, שלמרות המאמצים של המשרד להגנת הסביבה להפחית את הזיהום במפרץ, ובכלל זה גם את הזיהום התעשייתי, יש עדיין הרבה חריגות, ולא פעם גם כאלה שלא מדווחות כנדרש. לכן, כדי להבטיח לתושבי מפרץ חיפה אוויר נקי צריך לנהל את איכות הסביבה במפרץ ולא לתת לה להתנהל מעצמה.

ניהול סביבתי הוא כזה שפועל לצמצום או מניעה של ההשפעות הסביבתיות של תהליכי ייצור ושל מוצרים. בתוך כך, יש לקחת בחשבון את המיקום של התעשייה ואת הקרבה לריכוזי אוכלוסייה; את המקבץ של התעשיות והכמות שכל מפעל פולט וכולם פולטים יחד; ואת סוג החומרים שנפלטים במרחב וההשפעות של כל חומר בנפרד לצד ההשפעות הנוצרות מהימצאות מזהמים שונים יחד.

הפגנה בקריאה לסגירת מכל האמוניה(צילום: ראובן כהן)

אבל חייבים גם לפרק את המשוואה בה תעשייה וזיהום אחד הם. וכדי לעשות זאת, חובת ההוכחה היא קודם כל על המפעלים, בתכנון, בתפעול ובניהול אחראי וסביבתי של תהליכי הייצור, ובשקיפות. כמו כן, יש להבטיח שייעשה שימוש בטכנולוגיות המיטביות ושהמתקנים הקיימים ואלה המתוכננים יפעלו ללא סכנה.

לכך צריך להוסיף גם מנגנון מתאים של חקיקה, בקרה, פיקוח ואכיפה של הרשויות, המקומיות והלאומיות, ואפילו של האזרחים, כי אחרי הכל אי אפשר לתת לחתול לשמור על השמנת. מנגנון זה צריך לכלול בחינה ובדיקה של התהליכים והטכנולוגיות, ניטור סביבתי נרחב, לרבות תחנות נייחות וניידות ובדיקות פתע (אבל פתע באמת), ופיקוח מקצועי ויומיומי שמוביל במקרה הצורך גם לאכיפה בלתי מתפשרת.

יחד עם זאת, גם הרשויות, שנהנות מהארנונה של התעשייה, צריכות להבין שהארנונה שהמפעלים משלמים חייבת לחזור לציבור קודם כל בהסדרה של הפעילות התעשייתית ובמניעה והפחתה של איומים ומפגעים. השאלות שצריכות לעמוד לנגד נבחרי הציבור הן: מה יקרה ביום שבו בדיקות בארובה יעמדו מול סגירה של תוכנית רווחה או מפעל חינוכי? ואם לא יהיו מפעלים, מה יהיה במקומם?

הארנונה תנותב לטובת הניהול הסביבתי

המצב הנוכחי במפרץ חיפה הוא כתוצאה מכשל מתמשך בניהול הסביבתי של האזור. מועצה תעשייתית יכולה להציע מנגנון ניהול סביבתי אחר, כזה שרואה את הביצועיים הסביבתיים בראש ומחבר בין מקבלי ההחלטות, התעשיינים והציבור הרחב. הקמה של יחידה סביבתית ייעודית ומקצועית, שכל יהבה ניהול סביבתי, תאפשר עבודה מקצועית מול המפעלים ושקט תעשייתי, תרתי משמע, מבלי שאף אחד מהצדדים יחזיק את התושבים או את העובדים כבני ערובה.

מועצה תעשייתית היא מועצה לכל דבר, אלא שחברי המועצה ממונים ולא נבחרים. המועצה מורכבת מנציגי משרדי ממשלה (ראש המועצה הוא מינוי שר הפנים, משרד הבריאות ומשרד הכלכלה), נציגי רשויות גובלות (3 במספר) ונציגי מפעלים (3 במספר). בארץ יש שתי מועצות שכאלו, תפן בצפון ונאות חובב בדרום.

הארנונה שהמפעלים משלמים מועברת לפעילות המועצה ורובה ככולה מושקעת בניהול סביבתי, לרבות תכנון ובנייה, ניטור, פיקוח ואכיפה סביבתית, וכן תפעול של תשתיות של המתחם (לא של המפעלים עצמם). כך הארנונה מנותבת לטובת הניהול הסביבתי ולא מועברת לרשויות.

בהקשר זה ראוי לבחון את התהליך שהתקיים בשנים האחרונות במועצה המקומית התעשייתית נאות חובב שבנגב, במסגרתו המועצה הובילה יחד עם המפעלים תהליך להפחתת ההשפעה הסביבתית של המפעלים שכלל שיתוף פעולה בין המפעלים וביניהם לקהילה. נכון, לא מדובר באזור תעשייתי צמוד לבתי תושבים, אבל בכל זאת יש דמיון רב בין שני האזורים.

במקום פופוליזם - לדבר ולהגיע לפתרונות

אם ניקח לדוגמא את תעשיית הדשנים במפרץ, צרכנית האמוניה המרכזית, עלינו לשאול האם יש מקום לתעשייה שכזאת בישראל, האם היא צריכה להתקיים בהכרח במפרץ חיפה וכיצד יש לנהל את התעשייה הזאת כדי להבטיח ביטחון כלכלי, חברתי וסביבתי?

שלושת המרכיבים העיקריים של דשנים הם אשלגן, שמקורו במלחים המופקים מים המלח, זרחן, שמקורו בפוספטים ממרבצים בנגב, ואמוניה, שעד עתה הגיעה באוניה ונאגרה במכל במפרץ חיפה, אך ניתן להפיק אותה מחנקן ומימן שמקורו בגז טבעי שנמצא בשפע במרבצים שלחופי המדינה. כלומר, כל המרכיבים של הדשן קיימים בישראל, ולכן יש לתעשיית הדשנים המקומית יתרון יחסי.

עם זאת, ברגע שמכל האמוניה במפרץ חיפה ייסגר, ועל אחת כמה וכמה אם יוקם מתקן לייצור אמוניה בנגב, יש לבחון את העברת מפעלי הדשנים מחיפה לנגב. במקרה זה חייבים לוודאי שהמפגעים לא יעברו ממקום אחד למקום אחר, כלומר שהמפעלים החדשים יעמוד בכל הסטנדרטים המחמירים ושהפיקוח יהיה משמעותי.

המיקום של בתי זיקוק, לעומת זאת, צריך להיות בסמוך לנמל, וכדי שבתי הזיקוק יספקו דלקים למשק המקומי הם צריכים להיות כלכליים וגם לייצא דלקים. אולם אין שום סיבה וגם אסור להסכים שבתי הזיקוק יפעלו כאשר הם מזהמים ומאיימים על בריאות הציבור, ואם המצב כזה אסור גם לאפשר להם להתרחב.

נקודות המפתח הן אחריות ומנהיגות. מה שבטוח הוא שבמקום לנהל את הדיון בצורה פופוליסטית בתקשורת עם איומים מכל הכיוונים, כדאי שישבו כל הנוגעים בדבר: תעשיינים, ממשלה, ראשי רשויות והציבור הרחב, ויראו כיצד מקדמים פתרונות לבעיות במפרץ ואולי אפילו מייצרים תועלות נוספות.

כדי לעשות זאת, צריך לשבת זה עם זה ולא להילחם זה נגד זה. הבעיה המרכזית היא שהנתק וחוסר האמון ששוררים במפרץ, בין הציבור לרשויות ולמפעלים, בין המפעלים לרשויות ובין הרשויות לבין עצמן, כל-כך גדול, שהמשימה שעל הפרק מורכבת שבעתיים.

גילוי נאות: פרופ' עדי וולפסון כיהן כ-8 שנים במועצה המקומית התעשייתית נאות חובב, כנציג ציבור מטעם העיר באר-שבע.

פרופ' עדי וולפסון הוא חוקר במרכז לתהליכים ירוקים במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון ומחבר הספר "צריך לקיים - אדם, חברה וסביבה: לקחי העבר ואחריות לעתיד " (פרדס, 2016)