האנשים שמאחורי המאבק על מכל האמוניה

מסוכן או לא מסוכן? ייסגר או לא ייסגר? אלה השאלות שמלוות בשבועות האחרונים את בית המשפט, הרשויות, התעשייה והציבור הרחב בנוגע למכל האמוניה בחיפה. בזהירות הנדרשת, אני יכול לומר שיש שינוי בתפיסה של מקבלי ההחלטות והבנה שצריך לעשות משהו ואחרת. אבל הדרך עוד תהיה כנראה ארוכה ומלאת מהמורות.

לא יחודש היתר הרעלים למכל האמוניה

פנייה לדרעי: "עצור את סגירת מכל האמוניה"

עיריית חיפה: "עשיית עושר על חשבון חיי אדם"

"סגירת מכל האמוניה - מכה קשה לתעשיה"

כך או כך, חשוב לדעת שאחרי המאבק להרחקת האיום של מערך אספקת האמוניה ממפרץ חיפה, אוניית המילוי ומכל האחסון, עומדים הרבה אזרחים מן הישוב, מודאגים אבל גם נחושים.

מפרץ חיפה ידע לא מעט מאבקים סביבתיים בשנים האחרונות, וארגוני סביבה ארציים ומקומיים לצד פעילים עצמאיים הובילו תהליכים גדולים לפרק את הקשר בין הון לשלטון ולהצביע על אוזלת ידם של המדינה ושל התעשיינים, ויסלחו לי הפעילים והארגונים שיקצר המקום מלמנות את כולם בשם. פעילים וארגונים אלה לקחו את המשימה המורכבת והסיזיפית הזאת בשתי ידיים.

נקודת ציון ואפילו נקודת מפנה חשובה במאבק הסביבתי בכלל וזה מול מכל האמוניה בפרט, היתה כאשר הפעילים הבינו בשלב זה או אחר שידע הוא כוח, אך בעיקר שלא כל הידע מרוכז אצל המדינה, משרדי ממשלה או רשויות מקומיות, וגם לא אצל התעשייה. לכן, אחד הצעדים המרכזיים שעשו הפעילים היה לגייס מומחים לסקור את התוכניות והנתונים ולהתייחס אליהם, אך גם הפכו למומחים בפני עצמם.

העיר חיפה ומל האמוניה(צילום: עידו ארז)

הם החלו "לשבת על הנתונים" של תחנות הניטור ולבדוק מתי הן עובדות ומתי לא, מתי מעגלים מספרים, משנים מספרים, וכדומה ולשאול שאלות. הם בדקו את הדו"חות של המפעלים ושל המשרד להגנת הסביבה, ניתחו את המספרים ולא וויתרו גם כשאמרו להם שהכל בסדר. הם פנו לבתי משפט, אם כדי לקבל מידע שמגיע לציבור ואם כדי לדרוש מהמדינה ומהמפעלים לפעול מול הסכנה.

ידע הוא ללא ספק כלי חשוב, אבל בלי התקשורת קשה להביא אותו להמונים. היכולת להציף את הנושאים והנתונים לקהל הרחב וללחוץ על מקבלי ההחלטות דרך התקשורת היא דלק חשוב בכל מאבק סביבתי, אם בערוצים הממוסדים והגדולים ואם דרך התקשורת האלטרנטיבית. לכן פעילי הסביבה למדו גם להשתמש בתקשורת, ולא רק להגיב אלא גם ליזום.

מהפכת הנגשת היידע לציבור

אבל שובר השוויון במאבק מול מכל האמוניה בשבועות האחרונים הוא ללא ספק דו"ח הפרופסורים, שהוביל פרופ' אהוד קינן וששותף לו חתן פרס נובל, פרופ' דן שכטמן, דו"ח שעוסק בסכנה המידית ממערך אספקת האמוניה במפרץ חיפה.

לדו"ח זה מצטרפים דו"חות נוספים של מומחים טובים ורבים בנוגע למכל האמוניה ולחלופות למכל ולאמוניה, ושוב לא כאן המקום למנות את השמות של כולם. הדו"חות הביאו את הסכנה לכל כלי תקשורת, נתנו דלק לרשויות ולפעילים ואף העמידו את התעשייה, שעד עתה היתה ה"חכם" הבלעדי במשחק, בפינה.

אבל מעבר לדו"חות, הפרופסורים והמומחים הפכו לאקטיביסטים מן המניין: מגיבים בתקשורת וברשתות וגם בבית המשפט, משתפים פעולה עם הפעילים הסביבתיים ונלחמים. גם כאשר בחיפה כימיקלים, שאמונה על המכל, ביטלו את ממצאי הפרופסורים, הם עמדו מנגד והבטיחו להתגייס אפילו עוד יותר למשימה.

עכשיו המאבק הוא על העובדות, או כפי שהשיח התקשרותי העולמי והמקומי אוהב לומר כיום, מאבק בין חדשות לחדשות מזויפות או מפוברקות או "פייק ניוז".

השילוב של ידע שיכול לייצר עובדות אלטרנטיביות, אך לא מזויפות, ותקשורת שפתוחה לא רק בפני בעלי הון ובפני השלטון, מציג לא פעם דווקא את שני אלה, מקבלי ההחלטות והתעשיינים, כאלו שמציגים עובדות חלקיות או מוטות ואם תרצו לפעמים גם"פייק ניוז".

מכל האמוניה במפרץ חיפה הוא סמל. סמל להתנהלות הקלוקלת של המדינה, סמל לשתיקה הארוכה של רבים מהאזרחים וסמל לחיבור בין כוח לכסף. אבל הוא גם סמל למאבק סביבתי מתמשך, שעולה בימים אלה לדרגות חדשות.

מה שבטוח הוא, שהמאבק הזה סימן שינוי משמעותי בנוגע לחשיבות של הנגשת היידע ולחיבור בין אזרחים, פרופסורים ומומחים או פעילים סביבתיים, למאבק למען הכלל. הוא ללא ספק יסמן גם את הדרך לגבי המאבקים הסביבתיים הרבים שעוד נכונו לתושבי חיפה בהמשך.

גילוי נאות- פרופ' עדי וולפסון היה אחד מהכותבים של הדו"ח בנוגע להיערכות משק האמוניה ונגזרותיה לחירום.

הכותב הוא מומחה בתחום הקיימות וההנדסה הכימית ופעיל סביבתי, ומחבר הספר "צריך לקיים - אדם, חברה וסביבה: לקחי העבר ואחריות לעתיד " (פרדס, 2016)