המאהבת של יוזף גבלס והצלמת של הסלבס: המלצות לפסטיבל סרטי התרבות והאמנות
המוזיקאים המחתרתיים שפועלים בלבנון ובירדן, הסיפורים של הצלמת הפרובוקיטיבית של הסלבס, המאהבת של שר התעמולה הנאצי שמספרת ש"היטלר היה מתוק" והתערוכה שמנציחה את דיוויד בואי - יותר מ-50 סרטים יוקרנו בפסטיבל סרטי התרבות והאמנות "אפוס 8". בחרנו את המסקרנים ביותר
אייקוני תרבות כמו דיוויד בואי, זובין מהטה, האמן בנקסי, משפחת קופולה, וגם חנוך לוין וזוהר ארגוב - הסיפורים האישיים של כל אלו ואחרים יגיעו למסך הגדול ב"אפוס 8" - הפסטיבל הבינלאומי לסרטי תרבות ואמנות.
הפסטיבל, שיתקיים בין 5 ל-8 באפריל במוזיאון תל אביב לאמנות, יוקדש כאמור לסרטים העוסקים בתרבות ואמנות, ויוקרנו בו למעלה מ-50 סרטים מכל העולם - בנושאים כמו מוזיקה, מחול, תיאטרון, קולנוע, ספרות, אמנות ואדריכלות - כולם בהקרנות בכורה בישראל.
בנוסף יוקרן בפסטיבל פרק מהסדרה "חנוך לוין - חיים שכדוגמתם עוד לא ראינו מעולם" של ערוץ 1, שעוסק בסאטירה של לוין, 18 שנה אחרי פטירתו, ומנציח רגע בתולדות המדינה שבו אדם מתייצב מול עם ומטיח בו ביקורת קשה.
הנה כמה מסרטי הפסטיבל שתפסו לנו את העין:
"דיוויד בואי הוא"
אין שום דרך לתמצת בכמה מילים איזה מן אמן היה דיוויד בואי. עוד לפני מותו בגיל 69 הוצגה תערוכה מושקעת במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון, שניסתה לתהות על קנקנו של הכוכב. הסרט, שכולל קליפים, כתבי יד ותלבושות של האמן הענק, מזמן ביקור בתערוכה שמשחזרת את הימים בהם בואי היה המנהיג התרבותי הבלתי מעורער.
"רוז הרטמן - הבלתי מרוסנת"
רוז הרטמן היא צלמת סלבריטאים, אנשי אופנה, שחקנים, דוגמנים וכל הנוצץ הזה. היא עצמה, מאחורי המשקפיים הכהים, הליפסטיק האדום והבלונד הזקור, אישה ייחודית שיודעת בדיוק מה היא מחפשת. קולגות מדברים עליה בשילוב של הערכה ודחייה, ומספרים על היכולת שלה לדחוף את כולם כדי להגיע לתצלום שהיא רוצה - לתפוס את הסלבריטאים רגע לפני שיעשו את הפוזה למצלמה.
"הייתי המאהבת של יוזף גבלס"
השחקנית הצ'כית לידה בארובה הייתה כוכבת בשנות ה-30. בארובה, ילידת 1914, הספיקה להתראיין לפני מותה - ראיון ששימש בסיס לסרט. היא מתרפקת על העבר ונזכרת, בלי שמץ של סלידה, בהזמנה של היטלר לשתות איתו תה ובווידויו שתמונתה עומדת על שידת הלילה שלו. "הוא היה מתוק", היא אומרת בעודה מדליקה סיגריה. אבל הרומן הגדול שלה היה עם יוזף גבלס, שר התעמולה של היטלר. רק בגלל התערבותה של מגדה גבלס, אשתו, שגייסה את היטלר להפסיק את הרומן הזה - היא נפרדה ממנו. בראיון נעדר חרטה, כשהיא זקנה, שותה ומעשנת, בארובה מצטערת רק על כך שפיספסה קריירה הוליוודית גדולה.
"יאללה! אנדרגראונד"
מהי המוזיקה המחתרתית ששומעים בלבנון, מצרים, ירדן, ישראל והרשות הפלסטינית של המאה ה-21? הבמאי, גרמני ממוצא אפגני, צילם חזרות והופעות שבהן מככבים צעירים שגדלו באזורי סכסוך, תחת משטרים נוקשים. המוזיקאים מציגים פורטרט מורכב של זעם ותסכול, לצד תקווה ורצון עז לפרוץ גבולות ולזכות בהכרה. הסרט מזמן לצופים מפגש עם זייד חמדן, מהראשונים שעירבבו מוזיקה ערבית מסורתית עם מוזיקה אלקטרונית אלטרנטיבית.
"השוד של בנקסי"
אמן עכשווי אנונימי מחליט שהוא רוצה לגנוב יצירה של אמן הרחוב המחתרתי בנקסי, מכיוון שבנקסי לא הסכים לחתום על הדפס שהאמן קנה תמורת 75 ליש"ט. הוא יוצא למבצע חשאי לגנוב את פסל האדם החושב של רודן, שבנקסי הציב במרכז לונדון - כך הוא מבקש להצליח להוציא מהמרחב הציבורי את מה שבנקסי מציב בו.
"שריקה משפחתית"
גיבורי הסרט הם בני משפחת קופולה הידועה, והוא ממחיש את העוני העצום ממנו צמחו, ושבעקבותיו החליטו להגר לאמריקה בתקווה למצוא שם את העושר. בזכות הכישרון שזורם בגנטיקה המשפחתית, מהיכולות המוזיקליות ועד היצירה קולנועית, המשפחה סוללת את דרכה בתרבות האמריקאית של המאה העשרים. פרנסיס פורד קופולה, אחותו טליה שייר ועוד בני משפחה, משחזרים את הסיפורים שיוצרים את המיתולוגיה המשפחתית, כולל המחיר שגובה ההגירה.
"זובין מהטה – חובק עולם"
הפורטרט הקולנועי הזה נוצר לכבוד יום הולדתו ה-80 של זובין מהטה. בגיל 18 החל מהטה ללמוד מוזיקה בווינה, ובגיל 22 החל לנצח. על התזמורת הפילהרמונית הישראלית ניצח לראשונה ב-1961, וב-1981 הוכרז כמנהלה המוזיקלי לכל החיים. במקביל הוא ניצח, ועדיין מנצח, על התזמורות הגדולות בעולם. הסרט עוקב אחר חייו של מהטה, שהודיע השנה שב-2019, בתום 50 שנה בתזמורת הפילהרמונית הישראלית - יפרוש מניהולה המוזיקלי.
"בתפקיד עצמם"
סיפורה של ציפורלה - קבוצת שחקנים המורכבת מעשרה חברי נפש. האנסמבל פועל כארגון שיתופי שחבריו עושים בו הכל בעצמם: כותבים, מביימים, מפיקים, משחקים, וגם מטאטאים אחריהם את הבמה. אחרי שהפכו לקאלט מקומי, החברים נאבקים לפרוץ בגדול עם שיטתם השיתופית, אך המציאות מעמידה במבחן את העקרונות, השאיפות, וגם את החברות. בהשתתפות: אפרת אביב, דאנה איבגי, לוטוס אתרוג, דודו גולן, עמרי דורון, תומר נהיר-פטלוק, בן פרי, גל פרידמן, רותם קינן ותמרה קליינגון.
"לאונרד ברנשטיין - גדול מהחיים"
לאונרד ברנשטיין היה גם מורה אהוב ונגיש, שאהבת המוזיקה שלו הייתה מידבקת והיכולת שלו להסביר בצורה בהירה תיאוריות מוזיקליות הצליחה לגעת במיליוני צופים. ילדיו, חבריו וקולגות נזכרים באיש שהיה גדול מהחיים אך נגיש לחלוטין. גם מנצח דרמטי, מלא תנופה וכריזמה; גם מלחין שהצליח לגשר בין מוזיקה "גבוהה" למוזיקה פופולרית ויצר כמה מאבני הדרך של התיאטרון המוזיקלי, ובראשן "סיפור הפרברים", וכמובן - פסנתרן מחונן וסוחף.
"קאלאס"
למרות הצלחתה הגדולה, זמרת האופרה מריה קאלאס תמיד רצתה עוד הערצה ואהבה. היא נולדה במנהטן להורים ממוצא יווני, וכשהייתה בת 13 עזבה אמה את אביה ולקחה את שתי בנותיה ליוון. מריה הייתה נערה שמנה ונחבאת אל הכלים, אך קולה בלט כבר אז. היכולת הקולית יחד עם האמביציה והתיאטרליות הפכו אותה לכוכבת. חייה האישיים היו טרגיים כמו הדמויות שגילמה, והדיוקן המורכב שהסרט משרטט מצליח לשלב בין הבמה והחיים, שנדמה שמבחינתה של קאלאס לא היה ביניהם הבדל רב.
"בלט מס' 422"
"ניו יורק סיטי בלט" הוא אחד ממוסדות הריקוד הידועים בעולם, עם 91 רקדנים במשרה מלאה בלהקה הקבועה. כשהוא בן 25 בלבד, רקדן הלהקה ג'סטין פק הוא היחיד שהוזמן ליצור בלט חדש לעונת החורף של 2013. חודשיים בלבד ניתנו לפק, והוא צריך להעמיד את הלהקה על הרגליים. קטעי הריקוד בסרט מראים שמדובר בגאון, עם חזון ייחודי שבא לידי ביטוי בכל רגע ורגע.
"אמנות בדרך הטבע"
הצלמת רוזמונד פרסל מקדישה את חייה לצילום דברים שאיש כמעט לא שם לב לקיומם. הסטודיו שלה הוא מלא בחפצים שאספה, רהיטים, ספרים ישנים, חתיכות מתכת, צעצועים וכלים שונים - מקום שבו הרעוע והשבור הופך ליפהפה בעזרת מגע הקסם של פרסל, וממחיש את המפגש בין האנושי לטבע.
"אנסלם קיפר - לזכור את העתיד"
סרט על אחד מגדולי האמנים החיים בעולם היום. קיפר, יליד גרמניה של 1945, שייך לדור של אחרי המלחמה, שגדל בחברה שניסתה לשכוח. מתחילת דרכו הוא מחא על השיכחה, ובסדרת תצלומים של עצמו במדי הוורמאכט של אביו הוא מסמן את תנועת ה"זיג הייל" שנאסרה בגרמניה אחרי המלחמה. כך הפך לאחד המובילים של מהפכת הזיכרון וההכרח לחיות עם ההרס, האובדן והאשם הכבד. הסרט יוקרן בנוכחות היוצר.
"רוטרדם, שנת 2040"
רוטרדם, העיר השנייה בגודלה בהולנד (אחרי אמסטרדם) ידועה בהפגזה שחוותה במאי 1940, בה נהרס כל מרכז העיר. כ-900 אזרחים נהרגו וכ-80 אלף נותרו ללא בית. במאי הסרט, חיז לה-ריביירה, מגדיר עצמו כאמן חזותי, שעיר מולדתו היא הקנבס שלו. ב-2040, בדיוק מאה שנה אחרי ההפצצה, רוטרדם תהיה בת 700, ולה-ריביירה רוצה שתגיע לגיל הזה בנויה לתפארת. הוא הופך את התכנון העירוני להרפתקה מלאת דמיון וחזון. בעתיד הלא רחוק, הוא מסביר, ערים יהיו חשובות יותר מהמדינות שלהן.
לפנייה לכתב/ת 
