זהה את הנבל: הכי רעים שיש

המן בן המדתא האגגי ואמתלאי בת עורבתי, היה יועצו הבכיר של מלך פרס, אחשוורוש (ע"ע). לאחר שביצע הגרלה (ובלשון המגילה "הִפִּיל פּוּר") הוא המליץ לאחשוורוש להרוג את היהודים בחודש אדר. כעונש על מעשיו נתלו הוא וילדיו על עץ, מה שאפשר בהמשך את חגיגות פורים במשך שני ימי חופש.

אחשוורוש הוא ככל הנראה המלך חשיארש הראשון אשר בשנים 486-465 לפני הספירה שלט בממלכה האחמנית-פרסית. הוא חיבב נשים, משתאות מפוארים, ובלילה שבו נדדה שנתו, הוא ציווה להרוג את המן ואפשר "סוף טוב" ל"מגילת אסתר". עם זאת, לא נשכח ולא נסלח שבתחילת המגילה הוא זה שאישר להמן לרצוח את כל היהודים בממלכה.

עשיו הוא אחיו התאום של יעקב אבינו. על פי ספר בראשית ומדרשי חז"ל, הוא אהב לצוד בעלי חיים ונשים נשואות, ולאכול נזיד עדשים. לאחר שיעקב התחפש וקיבל במירמה את הברכה שיועדה לעשיו, פרץ האח האדמוני בבכי, החליט לרצוח את יעקב, אבל בהמשך ויתר, מה שלא גורם לנו להוציא אותו מרשימת הרשעים. "והלא בידוע שעשיו שונא ליעקב", כפי שדרש רשב"י.

לבן הארמי, כלומר תושב ארם נהריים, הוא על פי ספר בראשית אחיה של רבקה אמנו, שנישאה ליצחק אבינו. כאשר יעקב, בנם של יצחק ורבקה, הסתכסך עם תאומו עשיו (ע"ע), הוא ברח לבית דודו, ביקש להתחתן עם בתו רחל, סבל מתרגיל עוקץ - וקיבל את לאה. בהמשך לבן רצה לפגוע ביעקב, אבל לאחר שהוזהר על ידי הבורא, השניים נפרדו בידידות.

בתנ"ך מוזכרים 250 פעמים חמישה מלכים מצריים, בתקופות שונות, שכינויים היה פרעה. הנבל שעליו אנחנו מדברים, הוא זה שחי ב-1312 לפנה"ס, השנה שבה על פי המסורת היהודית אירעה יציאת מצרים, אחרי כ-210 שנים של עבודת פרך והוצאה להורג של תינוקות יהודים. את הניצחון על פרעה חוגגים בעזרת ביקור אצל החמות ואכילת מצות.

אנטיוכוס הרביעי (אפִּיפָאנֶס) שלט על הממלכה הסלאוקית (יוונית) בשנים 175-164 לפנה"ס, לאחר שרצח את אחיו. הוא הגה את "גזרות השמד" שאסרו על היהודים שמירת שבת, ברית מילה ולימוד תורה וחייבו לאכול חזיר. הגזרות גרמו למרד המכבים שהסתיים בחג החנוכה, הכולל הדלקת חנוכייה, וחובה לצפות בפסטיגל אחרי צרבת כתוצאה מצריכת מאכלים עתירי שמן .

בשנים 605–562 לפנה"ס היה שליט בבל נבוכדנצר השני, שאת שמו מאייתים בתנ"ך בשלוש דרכים שונות (גם נְבוּכַדְנֶאצַּר ונְבוּכַדְרֶאצַּר). הוא החריב את בית המקדש הראשון, מה שמחייב את שומרי המצוות בארבעה צומות בשנה, ולכן דתיים שונאים אותו במיוחד.

טיטוס פלאביוס אספסיאנוס היה קיסר רומא לתקופה קצרה בלבד (79-81 לספירה). התנ"ך נחתם לפני חורבן בית המקדש השני, ולכן הוא לא מופיע שם, אבל בספרות חז"ל הוא נחשב לאחד מגדולי הרשעים, בגלל חלקו בהכנעת המרד הגדול ביהודה (66-74 לספירה) והחרבת בית המקדש השני (70 לספירה).

בלעם, שהיה נביא וקוסם (וגם "שתום עין", כלומר עיוור בעין אחת), הוזמן על פי הכתוב בספר במדבר, לקלל את עם ישראל. למרות שמלך מואב הבטיח לו הרבה כסף אם יקלל, ועל אף ניסיונותיו – יצאה לו ברכה, וחלק מהנבואה שלו נכנסה לסידור התפילה. השנאה שלו לעם היהודי הולידה את הביטוי "שנאה מקלקלת את השורה".

איזבל בתו של מלך צידון, הייתה נשואה לאחאב ששלט על ממלכת ישראל בשנים 871-852 לפני הספירה. חכמי ישראל שנאו אותה מפני שעודדה את העם לקיים את הפולחן לאל "הבעל", הרגה נביאים - וגרמה לאליהו הנביא לגזור בצורת קשה. על פי התנ"ך, כפי שהתנבא אליהו, היא מתה בצורה אכזרית בשל מעשיה הרעים. עיקר תולדותיה מובאים בספר מלכים א'.

(צילומים: דן פרנץ, מוזיאון אלטס, ז'ופיטר, ויז'ואל פוטו, דיקלה לאור, אלי פוזנר)