ביקורת סרט: "הסוכן" - מותחן מדויק ועוצמתי
"הסוכן", סרטו זוכה האוסקר של הבמאי האיראני אסגאר פרהאדי, מציג זוגיות שמתפוררת לאיטה והופכת למסע נקמה - שנע בין החיים האמיתיים לבמה. עם עבודת משחק ראויה לציון ובימוי מדויק, מדובר באירוע קולנועי דרמטי ורב עוצמה
עבאס קיארוסטמי, גדול בימאי איראן, מת בקיץ שעבר. מוחסן מח'מלבאף נמצא בגלות כבר למעלה מעשור. ג'אפר פנהי אמנם מצליח להמשיך ליצור, אך מנגנון הדיכוי האיראני מצר את צעדיו. בתנאים אלו אסגאר פרהאדי הוא הבימאי הבולט בקולנוע האיראני העכשווי. הוא מציע קולנוע בוגר ומורכב שהדילמות המוסריות שעולות בו נושאות מימד אוניברסלי, ובה בעת הוא מהדהד את מאפיינה ובעיותיה הספציפיות של מולדתו. פרהאדי כבר זכה בפרס האוסקר הזר על סרטו היפה "פרידה" (2012), וזה עתה זכה בו בשנית על סרטו הנוכחי "הסוכן" ("The Salesman").
ה"סוכן" בכותרת הסרט מתייחס למחזה המפורסם של ארתור מילר "מותו של סוכן" (1949). הקלאסיקה האמריקנית על האיש הקטן וילי לומן, סוכן מכירות שנמצא בשלב הדעיכה של חייו, אשתו המגוננת לינדה, שני בניו והתקוות והחלומות המנופצים של חיים אלו. זהו גם המחזה שמועלה בהפקת תיאטרון שבה שתי הדמויות הראשיות בסרט - הזוג הצעיר אמד (שהאב חוסייני) ואשתו רנה (טרנה אלידוסי) - מגלמות את התפקידים הראשיים של וילי ולינדה.
בסדרת השוטים הפותחת מוצגת הבמה עליה תועלה ההצגה, הבית של משפחת לומן, והמבנה של תפאורת התיאטרון מסביב לבמה. משם יש מעבר ישיר לדירתם של בני הזוג כאילו מדובר בהמשכו של הבית על הבמה. פתיחה זו מבהירה לצופים כי נדרשת מהם תשומת לב מתמשכת לאנלוגיה בין שני המרחבים ושני הזוגות. האירועים המתרחשים בחיי הזוג משפיעים על מה שקורה על הבמה, אבל זו לא הצדקה מספקת לאנלוגיה זו. הצופים מצפים, ובצדק, למצוא הקשרים והקבלות בין התכנים הספציפיים של המחזה (בבחינת מה שמכונה "מיז-אנ-אבים") ומה שמתרחש ב"מציאות" הדיאגטית שבה מועלית ההצגה.
ההקבלה הנעשית בין המחזה והחיים אינה טריוויאלית. היא מאתגרת את הצופים ומציעה אפשרויות חדשות המהוות חלק מתהליך הפענוח של הדמויות, התנהגותן, והאמירה שאותה מנסה הסרט לנסח. תהליך זה נמשך לכל אורך הסרט ומקבל מימד חדש ומשמעותי עם כניסתה של דמות נוספת בשליש האחרון.
"הסוכן" מציג את השפעת העולם החברתי והתרבותי האיראני באופן מרומז - שינויים שחלים במחזה ובלבוש הדמויות כתוצאה מהתערבות הצנזורה, התנהלות לא נעימה במרחב הציבורי שבו חילונים ודתיים מתחככים, תחושת חוסר האמון שהמשטרה תעשה את עבודתה. בשונה מסרטו הקודם של פרהאדי, "פרידה", סרט שעסק בתהליך הגירושים בין שני בני זוג, יש כאן מידה פחותה של דיכוי ישיר מצד הממסד. העלילה ממוקדת יותר בחשיפה הדרגתית וסבלנית של הדפוס הנסתר בפסיכולוגיה של הדמויות ושל היחסים ביניהן.
בסצנה הראשונה רועד הבניין בו נמצאת הדירה השכורה של אמד ורנה ונדמה כי הוא עומד לקרוס. בעוד השכנים נמלטים בבהלה והקירות נסדקים אנו מגלים כי אין זו רעידת אדמה אלא תוצאה על עבודה קבלנית לא זהירה. מלבד הקירות סדוקים שיחייבו את אמד ורנה למצוא מגורים חלופיים זהו, כמובן, גם רמז המבשר רעות לזוגיות זו.
באבק (באבק כארימי), שחקן מבוגר בהפקה שבה הם משתתפים, מציע להם לשכור דירה בבעלותו. הדיירת הקודמת השאירה שם את חפציה, ואנו מבינים כי עזבה את המקום בנסיבות לא נעימות - גם אם טבען לא מובהר מיד. אישה שהיו לה "הרבה מכרים" שביקרו בדירתה (כלומר - זונה), אך הציורים על הקירות, מעשה ידיו של ילד, רומזים על סיפור אנושי מורכב יותר. דמות נסתרת זו מהדהדת גם בדמותה של גב' פרנסיס "המופקרת" ב"מותו של סוכן", וגם את הזו שחקנית סאנאם (מינה סדאטי) המשחקת את גב' פרנסיס, שהיא בעצמה גרושה המתקשה לגדל את הילד הקטן שלה. בהמשך הסרט, כאשר הילד של סאנאם יתארח בבית של אמד ורנה ייווצר עוד חיבור בין החיים של הזוג ומה שאין בהם לבין המחזה. זו דוגמא אחת לאופן המורכב בו פרהאדי מחבר בין המחזה לעולם המציאות החברתית בו חיות הדמויות.
החיים של האישה הקודמת שחיה בדירה משפיעים חייהם של אמד ורנה. רנה חושבת שאמד צלצל באינטרקום, פותחת לו את הדלת הכניסה לבניין, ומשאירה גם את דלת הדירה פתוחה בעודה נכנסת למקלחת. היא מותקפת באלימות על ידי גבר זר שחדר לדירה וחיפש, ככול הנראה, את הדיירת הקודמת. זהו אירוע המטלטל את החיים השלווים של בני הזוג, ומניע תהליך שבו הסדקים במערכת היחסים מתגלים ונפערים.
רנה מתקשה להתאושש, ואמד מנסה לתמוך אך הופך ליותר ויותר מתוסכל, ולכן מחליט למצוא את האדם שפגע באשתו. בפרמטרים מקובלים של סרטי מתח נדמה כי העלילה מתמהמהת ולא משעבדת כל סצנה לניסיון לפתור את התעלומה או להשיג נקמה. אך בהשתהות סבלנית זו פרהאדי מעצב באופן מורכב את ההשלכות של האירוע על הדמויות ועל חייהם המשותפים, כמו גם על האופן בו גם האירוע ה"פרטי" קשור למקום ולזמן מסוימים. הסבלנות הזו הופכת למתגמלת במיוחד בשליש האחרון של הסרט שבו הרצון לנקמה זוכה לפורקן המעורר תחושות אמביוולנטיות. לא ניתן להתייחס למה שקורה בחלק זה אך אסתפק ואומר כי זהו מהלך דרמטי רב עוצמה, שבו עבודת המשחק ויכולת הבימוי המדויקת של פרהאדי נמצאים בשיאם.
