קרובים רחוקים
השבוע שאלתם את חלי על החיים רחוק מהמשפחה המורחבת. איך זה משפיע על הילדים ומה אנחנו יכולים לעשות כדי לתת להם את התחושה המשפחתית והמלוכדת?
אתם שאלתם:
יש לנו משפחה גדולה מאוד בישראל. אחים, אחיינים, בני דודים אבל את הילדים שלנו אנחנו מגדלים כאן הרחק מכולם מאז שהיו בני שנה ושלוש. כיום הם כבר בני שבע ועשר.
עבורנו זו חוויה. העבודה שלנו כאן, החיים הם משהו שבחרנו. אבל לא שמנו לב שבעוד שלנו יש מטען מאוד מרופד של שורשים וילדות עם משפחה נוכחת אנחנו מגדלים ילדים שחיים מסיפור לסיפור ומביקור לביקור.
כרגע אנחנו לא רואים את עצמנו חוזרים לישראל. ובכל זאת, איך אפשר לתת להם תחושה משפחתית מוצקה? לשמור על קשר משפחתי שירגיש עדיין מחזק כמו שחיזק אותנו?
חלי עונה:
משמח לשמוע שלכם טוב לחיות בארצות הברית, עובדה זו בוודאות מקרינה טוב על הילדים. וזה חשוב. כשההורים מרוצים, כך גם הילדים. בגיל ההתבגרות כשהילדים מחפשים את זהותם, דברים משתנים פעמים רבות, ופוחתת החפיפה בין שביעות הרצון של ההורים ממקום המגורים וסגנון החיים לזה של הילדים. מבחינתכם , ילדיכם עדיין צעירים, והם מושפעים מאוד מכם.
אתם מוטרדים מהיבט מסוים בחיי ילדיכם כיום- שהם לא מוקפים במשפחה בילדותם, כפי שאתם חייתם בילדותכם ובבגרותכם, עד המעבר לארצות הברית מוקפים במשפחה.
יתכן ואתם רואים בפועל את ההשפעה השלילית של המחסור במשפחה על ילדיכם ויתכן ואתם מרגישים אשמה, שבגלל המעבר לארצות הברית אתם מונעים מילדיכם משהו טוב שיכול היה להיות להם.
חשוב מאוד שתבחינו האם יש באמת השפעה שלילית בפועל על הילדים בשל מחסור במשפחה, או האם אתם אלו שחשים רגשות אשמה שבגללכם אין לילדים מספיק משפחה קרובה. ואולי בעצם אתם מתגעגעים למשפחה, ומשליכים את הגעגועים והמחסור על הילדים. האבחנה חשובה כדי להבין את המצב, ולחפש את הפתרונות המדויקים לבעיה איתה צריך להתמודד.
יש משפחות, שעברו לארצות הברית, וההורים נהנים מהחיים החדשים שבחרו להם, אבל מישהו מההורים מאוד מתגעגע למשפחה שנשארה מאחור. במקרה כזה משליכים את הגעגועים על הילדים, ואומרים 'שהם מסכנים' שאין להם משפחה, כשבעצם הקושי הוא שלהם. עקב געגועי ההורים, ובכך צריך לטפל.
במקרה הזה, ההתמודדות היא בכך , שההורים יבינו שהגעגועים והנזק הוא לא לילדים, שאינם מכירים את האוירה המשפחתית שההורים חסרים ומתגעגעים אליה. הם יסתדרו ויהנו מאוירה משפחתית אפילו פחות מרופדת ושורשית מזו שהיתה להוריהם.
ההורים צריכים להתמודד גם עם האשמה שלהם, שבגלל ההנאה שלהם מהמגורים מחוץ לישראל הם פגעו אולי בילדים, לקבל את המציאות ולהמשיך הלאה, לפתרונות מעשיים, שיתנו לילדים את מקסימום המשפחה האפשרית בארצות הברית, ומקסימום הקשר עם המשפחה בישראל. לקבל את המציאות במיטבה, ולא לשקוע באשמה לא מודעת על מיירעה.
בכל מקרה, משפחות ישראליות בארצות הברית צריכות למצא דרכים מעשיות לשמור על הקשר עם המשפחה בישראל- בביקורים, דרך תקשורת אלקטרונית. זה לא הקשר השוטף הישראלי, אין להכחיש, אך יש לו משמעות רבה בכל מקרה.
במקביל חשוב למצא 'משפחה שבלב' בשכונה הקרובה בה גרים. בדרך כלל מדובר בישראלים במצב דומה, שגרים מחוץ לישראל ומחפשים קרבה משפחתית. כך אפשר להשיג את 'הפונקציות המשפחתיות' ללא קרבת דם, אלא מבחירה.
אפשר ליצור קרבה, ואכפתיות, שלילדים יהיו מבוגרים נוספים להורים להיות איתם, ילדים לבלות איתם בסופי שבוע במסגרת משפחתית, לבלות חגים וחופשות ביחד. שנמצאים בשמחות, וגם בעצב, שעוזרים כשצריך. שלפעמים כועסים ומשלימים. שנמצאים אחד עבור השני. זאת למעשה משפחה.
מנסיון של ישראלים רבים מחוץ לישראל, קשרים משפחתיים כאלו הם משמעותיים מאוד לילדים וגם להורים. כשיש כוונה יש גם תוצאות .
צריך לרצות, לדעת 'שמשפחות הלב' הן לא במקום 'משפחות הבית' בישראל. ולהנות, ההורים והילדים
בהצלחה,
חלי ברק שטיין
פסיכולוגית חינוכית מומחית,
מטפלת בהורים, זוגות, ויחידים
במנהטן ובישראל , גם בסקייפ
מחברת הספרים– בגובה העיניים, תקשיבו לי רגע, וכשהילדים יוצאים מהבית
מנהלת האתר www.hebpsy.net/barak
