העסק המשפחתי כמעט בן 100
מי אמר שעסקים ומשפחה לא הולכים יד ביד? ברפת של משפחת פייגין בתל עדשים, עובדים יחד דודים, סבים ובני דודים, מאז הקמתה ב-1920. "החיבור לאדמה הוא מסורתי והוא בנפשנו. תמיד ידעתי שאני אמשיך את אבא שלי כאן ברפת ובחקלאות"
בשיתוף מועצת החלב
"אנחנו נמצאים היום באותו מקום שבו בשנות ה-20 הוקמה הרפת הראשונה", מספר אייל פייגין מתל עדשים בעמק יזרעאל. "זאת אותה משפחה כבר דור רביעי".
בשנות ה-20 סבא רבא של אייל הגיע לתל עדשים יחד סבו כשעוד היה תינוק. "אני גדלתי במשק שבו עובדים דודים עם בני דודים, יחד על הסבא מסביב לשעון, ברפת ובשדות. זה היה בעצם מפגש משפחתי יחד עם עבודה".
לדברי אייל, החיבור לאדמה הוא מסורתי והוא כבר חלק מהנפש שלהם כמשפחה. "תמיד ידעתי שאני אמשיך את אבא שלי כאן ברפת ובחקלאות. קודם כל תל עדשים ועמק יזרעאל בכלל זה מהאזורים הכי יפים בארץ לדעתי. אני זוכר כשהיינו חוזרים מהצבא באוטובוס, איך שהיינו עוברים את הפתח של ואדי ערה ורואים את ההרים של נצרת, הריאות מתמלאות בחזרה ומרגישים שוב בבית. ההרגשה הזו של הבית, בעמק ובמושב היא משהו שהוא חזק ממני, אי אפשר להסביר את זה".
את אשתו הכיר בזמן שהיה ברמן והיא הגיעה לבלות במועדון. "היא חשבה שהיא יוצאת עם ברמן וככל שהתחלתי למשוך אותה לכאן, לאט לאט התגלתה לה התמונה שהיא בעצם מדברת עם רפתן וחקלאי. אני חושב שזה לקח לה זמן להבין מה זה אומר, עד שלא מתבטלות לנו תכניות פתאום בגלל שקרה משהו וצריך עכשיו ללכת לרפת. אנחנו חיים כאן ברפת ואנחנו לא יכולים לגור בשום מקום אחר. הרפת והחקלאות הם העוגן המרכזי של הכלכלה, במיוחד בפריפריה".
לעודד יצור כחול-לבן
"אנחנו מייצרים תעסוקה בסביבה המקומית שבה אנחנו נמצאים, אני ממש מקווה שהמדינה תשנה את סדר העדיפויות שלה ותבין שזה לא מספיק לדבר על ציונות ועל נאמנות, אלא צריך גם לעשות ולעודד את הייצור של מזון תוצרת הארץ בישראל ולא לעודד את הייצור של המזון בפולין או בהונגריה או ברומניה".
"אני מגדל את הילדים שלי כאן ממש בתוך הרפת והחלום שלי הוא שהם יצטרפו למפעל המשפחתי המשותף הזה וימשיכו איתנו לתוך המאה הבאה", מסכם אייל.
בשיתוף מועצת החלב
