ביקורת סרט: "היפה והחיה" - עושה כבוד למקור
הגרסה החדשה לקלאסיקה של דיסני מפגישה אותנו עם אותם דימויים, דמויות ושירים שהופיעו במקור - ולא נופלת ממנו בזכות עבודת אנימציה מרשימה ויכולת השירה של הכוכבת אמה ווטסון. הבעיה העיקרית נעוצה בשינויים הקלים שהוכנסו בכל זאת
לסרט האנימציה "היפה והחיה" (1991) יש מעמד מיוחד בתוך הפנתיאון של דיסני. במקור זו הייתה אגדה צרפתית עממית שקובעה כטקסט לקראת אמצע המאה ה-18, ושנים ספורות לאחר מכן קוצרה ע"י ז'אן-מארי ל'פרינס דה בומון לנוסח המוכר. לאגדה היו לא מעט עיבודים (בראשם סרטו הפיוטי והיפהפה של ז'אן קוקטו מ-1946) אך נדמה כי כל גרסה עתידית תושווה קודם כל לסרט מ-1991 וזה כולל גם את גרסת ה- Live action / CGI הנוכחית.
"היפה והחיה" היה היהלום שבכתר בתקופת "הרנסנס של דיסני" במהלך שנות ה-90. הוא היה מועמד לשבעה פרסי אוסקר, כולל פרס הסרט הטוב ביותר – הישג תקדימי לסרט אנימציה. שני הפרסים שבהם זכה ניתנו לשיר ולמוזיקה – תוצרים של שיתוף הפעולה בין כותב השירים הווארד אשמן והמלחין אלן מנקן.
"היפה והחיה" הכיל כמה משירים הידועים ביותר של דיסני - "Be Our Guest" שיר הסעודה המפוארת ששר לומייר - רב המלצרים/פמוט לבל, "גאסטון" – שיר ההלל הקומי למחזר המרושע של בל, וכמובן הבלדה "היפה והחיה" שהושרה במקור ע"י אנג'לה לנסברי (וכעת ע"י אמה תומפסון). אין פלא שהסרט עובד במהירות להפקת מיוזיקל תיאטרלי שבקרוב תחגוג רבע מאה ומיליארד וחצי דולר בהכנסות.
ביקורות נוספות בערוץ הקולנוע:
העיבודים החדשים לסרטי האנימציה של דיסני נחלקים לניסיונות ללכת בעקבות המקור ("ספר הג'ונגל", "סינדרלה") וחריגות משמעותיות בדגשים הדרמטיים ובדמויות ("מליפיסנט"). כבר כשיצאו הטריילרים הראשונים הובהר כי "היפה והחיה" שייך באופן מובהק לקבוצה הראשונה ועומד לחזור ולהפגיש אותנו עם אותם דימויים,דמויות ושירים.
האם עיבוד זה נחוץ למישהו שאינו נמנה על בעלי המניות בדיסני? בוודאי שלא. מצד שני, הוא לא פוגע במעמדו של הסרט הקודם ולא נופל במידה משמעותית באיכותו. במאי מנוסה (ביל קונדון – "נערות החלומות"), עבודת אנימציה שברובה הגדול מרשימה, ויכולת השירה המפתיעה לטובה של אמה ווטסון בתפקיד בל (גם אם היא לא משתווה לזו של פייג' אוהרה), הופכים את הסרט למוצר בידורי שלא מבייש את המקור.
כיוון שהעלילה מוכרת היטב נדמה כי אין צורך לחזור ולספרה. מה שהיה בסרט הקודם הוא, בשינויים מאוד מינוריים, הוא גם מה שיש כאן. ההבדלים קשורים לתכנים הליברלים והרב תרבותיים שנכנסים בשנים האחרונות לסרטי דיסני, ובאופן ספציפי לתפיסות הפמיניסטיות של דמות הנסיכה בסרטים אלו. להבדלים אלו יש הצדקה חינוכית, אך לא תמיד הם משולבים באופן חלק בסרט.
בל, בגילומה של הפמיניסטית הצעירה והמתערטלת הטרייה אמה ווטסון, מעוצבת כדמות אקטיבית יותר מגיבורת סרט האנימציה. לא קורבן של תסמונת שטוקהולם אלא מי שמנסה, גם אם בסוף לא מממשת רצון זה, לברוח מהטירה של החיה. היא לא רק קוראת ספרים מושבעת אלא גם מלמדת ילדה לקרוא, והיא חולקת את הנטייה של אביה (קווין קליין) לפיתוח המצאות – במקרה הספציפי סוג של מכונת כביסה. אנשי הכפר מגלים עוינות ניכרת לרעיון של אישה צעירה משכילה, ממציאה ומפיצת ידע לילדות. הטאליבן זה כאן.
בסרט הקודם החיה זכה להתקרב לעולם הספרים כשבל קראה לו סיפורים. בגרסה הנוכחית החיה (דן סטיבנס – השחקן הראשי בסדרת הטלוויזיה המשובחת"Legion") הוא גם איש ספר. כך נוצר בסיס משמעותי יותר - אינטלקטואלי ולא רק רגשי, לקרבה המתפתחת בין השנים. שהצופות הצעירות ילמדו כי הגבר האידיאלי אינו רק גבר-חיה-רגיש אלא גם משכיל.
אחת האבחנות שחזרו בשנים האחרונות כביקורת על סרטי הנסיכות של דיסני הוא המוטיב של יתמות מהאם. בגרסה הנוכחית האם עדיין מתה, אך הרקע הזה משמש ליצירת קרבה בין זוג הנאהבים. חפץ כשף שנמצא ברשות החיה (ושלא היה בגרסה הקודמת) מתפקד כשילוב של מכשיר טלפורטציה ומכונת זמן המחזירה את בל לילדותה ולרגעים האחרונים בחייה של האם, אירוע המאפשר לה לסגור מעגל פסיכולוגי. קיומו של חפץ כזה ברשות החיה היה אמור לשנות מהיסוד לא מעט אירועים שמתחוללים בהמשך (הדהירה של בל להציל את אביה, העימות בסוף הסרט וכו') – אך זה לא קורה. כלומר, זה אלמנט המשרת מטרה דרמטית, אבל הוא הולחם באופן קצת גס לעלילה.
האלמנט בסרט הנוכחי שחולל שערוריית זוטא הוא ההופעה התקדימית לסרט של דיסני לדמות שהיא "באופן מפורש" הומוסקסואל. להורים החולקים את ההומופוביה של פוטין ניתן לשלוח מסר מרגיע: זוהי הדמות המשנית למדי של לה פו (ג'וש גאד), הסיידקיק החנפן של גסטון (לוק אוונס). מערכת היחסים ביניהם מזכירה את זו של סמית'רס ומיסטר ברנס ב"משפחת סימפסון", כלומר, שלל מבטי הערצה וערגה כבושה ואפס סיפוק מיני. לקראת הסוף יירמז כי יש גבר נוסף עם נטיות דומות, זאת כדי שללה פו יהיה צ'אנס לזוגיות עתידית. זהות מינית זו היא כה מרומזת שקשה להאמין כי ילדים ישימו לב אליה, לא כל שכן יפלו לתהומות החטא בעקבות צפייה בסרט.
מה שקיים באופן מפורש יותר היא נוכחות של שחקנים שחורים בתוך הכפר הצרפתי, והבלחות של שתי מערכות יחסים מעורבות של נשים שחורות וגברים לבנים. אלמנט מפוקפק מבחינה התאמתו לעולם האגדה, אך בהחלט מבורך מבחינה חינוכית.
לשירים המקוריים נוספו ארבעה חדשים פרי עטו של טים ריס ("מלך האריות") ובהלחנת מנקן. הם לא רעים, אבל לא יתפסו את מקומן של הקלאסיקות המוכרות. יש השקעה ניכרת בעבודת האנימציה (בעיקר בסצנה הסופר-מוקצנת של "Be Our Guest") אך היא לא מעלימה לחלוטין את אותו "ערפל פיקסלים" שמקל על זיהויה. השימוש באנימציית מחשב בפניו של החיה (במקום בפרוטזות של איפור מורכב) פוגע באפקטיביות האקספרסיבית של הדמות. ליקויים אלו אינם מהותיים במוצר בידורי מהוקצע, שמעלותיו העיקריות הן במה שהוא משמר מהמקור.
