ביקורת סרט: "אחת ויחידה" - כשעידן התמימות מגיע אל קיצו
נערה בת 14 שנכפה עליה להיות זונה - עומדת בלב הסרט המקסיקני "אחת ויחידה". זויות צילום ייחודיות, שחקנים שמשחקים בטבעיות ועיצוב הדמויות עוזרים לחדור לקרביים של תעשיית ניצול אכזרית. ולמרות שאינו חף מפגמים, אפשר להבין איך דווקא הוא זכה באוסקר המקסיקני
"אחת ויחידה" ("Las elegidas") הוא סרט פסטיבלים שעוסק בנושא קשה ומטריד. הוא נוצר במדינה (מקסיקו) שמעט מאוד מסרטיה זוכים להקרנות מסחריות בישראל, והוא עשה את הופעת הבכורה שלו בפסטיבל קאן לפני שנתיים. הסיכוי שסרט כזה יעלה על המסכים אפסי, ובכל זאת יש לברך על ההחלטה לעשות זאת.
זהו סרט אידיאלי להרצאות "X בראי הקולנוע", כשבמקרה זה ה-X הוא הצגת הזנות, ובאופן ספציפי התהליך האכזרי שבו ילדה בת 14 נאנסת לזנות, האפקט הפסיכולוגי של התהליך, המנטאליות של בני האדם ששולטים בגורלה, והמערכת שלתוכה היא מוכנסת וממנה קשה מאוד להשתחרר. בכדי לעסוק בכל אלו באופן בעל ערך, נדרשות רגישויות המאפשרות לחדור לקרביים של התהליך האכזרי מבלי להפוך את הסרט לנגוע בנצלנות.
זהו סרטו השני של הבימאי הצעיר (33) דיוויד פאבלוס. הבכורה שלו התקיימה במסגרת "מבט מסוים" - התחרות המשנה של פסטיבל קאן. במולדתו היה מועמד לרוב פרסי אריאל (ה"אוסקר" המקסיקני) ואף זכה בפרסים לסרט, בימוי, תסריט, צילום והופעה לשחקנית חדשה. למרות ש"אחת ויחידה" אינו נטול פגמים, קל להבין מדוע הוא זכה בפרסים אלו.
עוד ביקורות קולנוע:
"ג'וזפין קצת בהריון": מזל טוב, עוד סרט גרוע נולד
"נשמה של כלב": קשקוש על כשכוש זנבות
בעיר טיחואנה מתפתח קשר רומנטי בין סופיה (ננסי טלאמנטס) בת ה-14 ו-יוליסס המבוגר ממנה ב-3 שנים. היא תמימה, לא מנוסה מבחינה מינית, וכשיוליסס ינסה לשכב איתה היא תצחקק מתחושת המגע. היא מגיעים לבית של משפחתו, ואביו מרקוס (אדווארד קאוורד) נראה כמתעניין במשפחתה - האימא שלה עובדת במלצרות ואביה נפטר. כשהיא עונה המצלמה מתמקדת דווקא בפניו הקודרות של יוליסס, הבעה שלא תיעלם גם כשכל המשפחה – האח הקטור (חוזה סנטילאן קובאטו) והאם איוגניה (ראקל פרזה) יושבים מסביב לשולחן האוכל לחגוג את יום ההולדת ה-54 של האב. בשעה שהאב מציע לסופיה להחזיק בידיה את אחד מכלביו הקטנים אנו רואים את פניה החתומות באופן קצת משונה של האם.
כל זה הוא פסאדה. סופיה אינה יודעת שהבאתה לחיק המשפחה היא חלק מהתהליך בו היא נבדקת ופגיעותה מוערכת לקראת הפיכתה לסחורה בבתי הזונות הנשלטים ע"י המשפחה. האח הקטור מתרגל את אחיו הקטן במשפטי המניפולציה שיסייעו להוביל את סופיה לגורלה. אך יוליסס התאהב בסופיה (או, ליתר דיוק, כך הוא מגדיר את רגשותיו כלפיה) ומגלה לה את העומד להתרחש. הידיעה אינה מסירה את הסכנה. ניסיון להימלט עלול לעלות לה בחייה ויסכן גם את אימה ואחיה הקטן.
לאחר ניסיון כושל למלט את סופיה היא תוכנס לעבודה בבית זונות. העלילה נעה בשני צירים עלילתיים: בראשון מוצג תהליך השבירה הפסיכולוגית של הילדה עד שתבין כי אין לה ברירה אלא להשלים עם גורלה. כך אנו נחשפים לתנאי הניצול, לסדר היום שאליו תהיה משועבדת, לאנשים המפעילים את המערכת, ולהבנה כי מהמשטרה לא תצמח הישועה. הציר השני מציג תהליך מקביל של השחתה: יוליסס מתעמת עם אביו ומקבל הזדמנות לשחרר את סופיה בתנאי שיביא קורבן חלופי. הקורבן המיועד היא מרתה (ליידי גוטיירז) בת ה-17 שלמרות היותה "מבוגרת מדי" לטעמו של האב היא מוכנסת לתהליך הכולל "יום הולדת 54" נוסף של האב.
ההופעה הטבעית של שלושת השחקנים הצעירים, ובעיקר זו של טלמאנטס, נשכרת מהיותם לא מקצועיים וללא ניסיון קודם. תחת הדרכתו של פאבלוס השחקנית הצעירה מאופקת מבחינה רגשית ובה בעת מצליחה להעביר בהבעות פניה את עומק השינוי שהיא עוברת.
עבודת הצילום של קרולינה קוסטה בוחרת למסגר את הדמויות הצעירות, או, לחילופין, להציג רק חלק מגופן ופניהם. בכמה סצינות מציגים פאבלוס והעורכים שלו אינה קוליג'ה ומיגל סוורדפינגר רעיונות צורניים מעניינים ואפקטיביים להמחשת המערכת האכזרית של פיתוי וניצול. כך בסצינה בה יש פיצול בין החצי העליון והתחתון של המסך ושוטים מתחלפים בין זונות המתאפרות לקראת יום העבודה, לשוטים בהם מוצגות הנערות שעליהן צופה יוליסס בניסיונו לאתר את הקורבן הבא.
סצינה נוספת, אפקטיבית במיוחד, מתחילה ומסתיימת בפניה של סופיה המצולמת חזיתית ובקלוזאפ. בין שני שוטים אלו יש סדרה מתחלפת של גברים שאיתם היא נאלצת לשכב. הם עומדים חזיתית עם פלג גוף עליון חשוף – סדרה של רגעי מפגש ראשון בין הלקוח והקורבן. הדמויות אינן זזות והאקט המיני אינו מוצג, אך בסאונד נשמעים הקולות של הגופות הנחבטים האחד בשני. המחשה מאופקת אך קולעת של הנתק הנדרש בסיטואציה מתמשכת של ניצול גופני ונפשי.
נקודות החולשה של הסרט מתגלות בעיקר לאחר המעבר לחלקו השני. ישנם מספר קווים עלילתיים שאינם מפותחים באופן מספק, ולעיתים יש בהם אלמנט תמוה מבחינת תכליתם. בנקודת הסיום הצופים נותרים עם תחושות לא פשוטות לא רק בגלל ההצגה של הניצול אלא גם בגלל הספק בדבר היכולת להשתחרר ולהתגבר על נזקיו העמוקים.
לפנייה לכתב/ת 
