הנאה ומשמעות – הדברים שגורמים לנו אושר
ישראל הגיעה למקום ה-11 בדו"ח האושר העולמי. מה שהופך אותנו למאושרים בתוך כל הקשיים פה, היא אותה תחושה של משמעות הנובעת מעצם החיים כאן
אולי לא שמתם לב, אבל ביום שני השבוע, ה-20 במרס, חגגו ברחבי העולם ובחסות האו"ם את יום האושר העולמי. כדאי שתשימו לב לתאריך. לנו, כאן בארץ ישראל, מגיע מזל טוב גדול לכבוד היום המאושר הזה, כי פשוט נפלא פה.
אני אומר שנית: נפלא פה. עכשיו זה רשמי. ארגון האומות המאוחדות אימץ את דו"ח האושר העולמי שחיבר צוות מומחים בראשות פרופ' ג'פרי זאקס מאוניברסיטת קולומביה. ובדו"ח המפורט והמתוחכם הזה, שמדרג 155 מדינות על פי הסיכום של שישה מדדים שונים לרמת האושר באוכלוסייה שלהן, ישראל נמצאת במקום ה-11 המכובד מאוד.
לפנינו נמצאות רק עשר מדינות משובחות במיוחד, ואלה בדיוק המדינות שציפיתם לראות בצמרת העולמית, מדינות דמוקרטיות ונאורות עם צדק סוציאלי, מדינות שהדבירו את העוני בתוכן. הרי הן, לפי הסדר: נורבגיה, דנמרק, איסלנד, שווייץ, פינלנד, הולנד, קנדה, ניו זילנד, אוסטרליה ושוודיה – ואז אנחנו. במילים אחרות, אחרי ארצות סקנדינביה, ואחרי הולנד ושוויץ, ואחרי המדינות דוברות האנגלית פרט לארצות הברית ואנגליה, ניצבת מדינה קטנה, צפופה ורועשת במיוחד באגן המזרחי של הים התיכון.
ככה זה. למרות המלחמות והאיומים הקיומיים, למרות הגסות וחוסר הנימוס, למרות פערי ההכנסה ההולכים ומתרחבים בין אלה שקרובים לצלחת ואלה שרחוקים ממנה, למרות מחירי הדירות, ולמרות האמון ההולך ונשחק בראש הממשלה וברבים משריה, אנחנו בצמרת העולמית, ולא בפעם הראשונה.
איך אנחנו עושים את זה? האם יכול להיות שיש לנו פרוטקציה? כנראה שלא. הדו"ח חובר בשקיפות, על פי פרמטרים אובייקטיביים (תל"ג ותוחלת החיים) וסובייקטיביים (תוצאות כמותיות מהימנות של סקרים הבוחנים תחושות של לכידות חברתית, חופש אישי, הנטייה לתרום, ותחושה שהמוסדות הממלכתיים אינם מושחתים) שנחשבים למקובלים בתחום. אמנם פרופ' זאקס, שבהנחייתו חובר הדו"ח, הוא יהודי ניו-יורקי טוב, אבל האיש אינו ידוע כאוהד גדול של ממשלת ישראל הנוכחית, ושל פעולותיה ביהודה ושומרון ובעזה, אם לומר זאת בעדינות.
ובכל זאת, אנחנו בצמרת. במדד האושר העולמי מדינת היהודים נמצאת לפני ארצות הברית ואנגליה, לפני גרמניה ואוסטריה, לפני כל שאר ארצות מערב ומרכז אירופה, הרבה לפני המדינה הערבית הראשונה (איחוד האמירויות, מקום 21) וממש הרבה לפני ידידתנו אירן (מקום 108) ושכנתנו סוריה (מקום 152 מתוך 155).
מדוע זה חשוב? כי אושר הוא לא סתם תחושה טובה וחולפת. מאז ראשית ההיסטוריה הכתובה השאירו אחריהם טובי המוחות בעולם את מחשבותיהם ומסקנותיהם לגבי טיבו של האושר, והדרכים להתקרב אליו. פעם היו אלה פילוסופים, אנשי דת ומדינאים, והיום עוסקים בכך גם פסיכולוגים וכלכלנים.
ד"ר טל בן שחר מהמרכז הבינתחומי, מומחה לפסיכולוגיה חיובית ומחבר רבי מכר בינלאומיים בנושא האושר, מגדיר אושר כ"הנאה פלוס משמעות". אני חושב שזאת הגדרה קולעת, אבל המרכיב של ההנאה באושר האנושי הוא לדעתי קטן ובעיקר חולף. לעומתו, המרכיב של תחושת המשמעות והסיפוק בחיים הוא גדול ומכריע. וכאן מסתתר חלק מן הסוד שלנו, שמקפיץ אותנו גבוה-גבוה במעלה טבלת האושר העולמי.
במדינת ישראל יש תוחלת חיים מן הגבוהות בעולם, ותל"ג של העולם הראשון, יש בה תחושה של חופש אישי ותחושת לכידות חברתית, וכל אלה דברים חשובים וטובים. אבל יש בישראל משהו נוסף, שקשה למצוא אותו במקומות אחרים. לדעתי הגורם הנוסף הזה, המכפר על הרעות החולות שעדיין לא הצלחנו להיפטר מהן כאן, הוא משהו סמוי אבל חזק מאוד: תחושת משמעות הנובעת מעצם החיים כאן.
במדינת ישראל חיים שלושה מגזרים עיקריים: חילונים ודתיים-לאומיים, חרדים, וערבים. ובשביל כל שלושת המגזרים האלה, השונים כל כך זה מזה, החיים בארץ הם אקט בעל משמעות עמוקה – משמעות שהיא שונה בכל מגזר. בשביל היהודים החילונים, המסורתיים והדתיים-לאומיים, החיים בארץ הם ביטוי לשאיפות הלאומיות ההיסטוריות של העם היהודי, "להיות עם חופשי בארצנו". זה חשוב לנו. אפילו חשוב מאוד. גם בשביל החרדים, שרבים מהם אינם ציונים, וחלקם אף עוינים בגלוי את המדינה ואת מוסדותיה, החיים בארץ הם זכות גדולה, זכות המתבטאת באפשרות לקיים מצוות רבות התלויות בארץ.
גם בשביל ערביי ישראל, שאינם ציונים ואינם יהודים, החיים בארץ הם אקט בעל משמעות: הם רואים עצמם כבני הארץ הזאת. הם אלה שאבותיהם נשארו כאן, ולא ברחו או גורשו בנכבה של 1948. הם יודעים שרבים בממשלה ובציבור היהודי היו שמחים לראות אותם במקום אחר, והם עושים "סומוד" – היאחזות עיקשת בארץ שהיא נוף מולדתם, למרות כל הקשיים. הם רואים וחשים את האפליה נגדם, אבל הם יודעים גם שהחוק בישראל שומר עליהם, שחייהם אינם הפקר, ושהחברה הישראלית הולכת ונפתחת בפניהם בהדרגה ובהתמדה – במקומות העבודה, באוניברסיטאות, בשירות המדינה, בעולם האומנות ובעולם העסקים.
אבל אם מדברים על ערבים, לא הכול דבש אצלנו. אנחנו יכולים לספר לעצמנו עד מחר שאנחנו וילה בג'ונגל, ואכן יש בזה משהו, אבל אנחנו וילה שבחצר האחורית שלה חיים, בחסותה ותחת שליטתה, הרבה מאוד אנשים אומללים במיוחד -- ערביי יהודה ושומרון ועזה (מקום 103 בעולם במדד האושר). והערבים האלה הם שלנו, גם אם נתעקש עד מחר שהם לא.
כבר 50שנה, מאז מלחמת ששת הימים, אנחנו משחקים כאן בארץ במשחק החינוכי "ללכת עם ולהרגיש בלי" – שליטה במיליוני אנשים ללא ריבונות וללא זכויות אזרח שוות. מעבר לכל הדיבורים האוויליים על "פתרון המדינה האחת", לדעתי זהו חוסר צדק משווע, שמתחיל חמישים מטר מזרחה מכביש 6, ודינו להסתיים. אבל כל מה שאכתוב כאן לא יגרום לאיש לשנות את דעתו בנושא החבוט הזה, ולכן אסיים בשאלה:
אנחנו, אלה שגרים כאן, אלה שלא יקומו ויהגרו לברלין (מקום 16 בעולם ברמת האושר) או לניו יורק (מקום 14), וגם לא יחפשו את האושר בבהוטן הבודהיסטית והקסומה (מקום 97 בעולם ברמת האושר), מה אנחנו יכולים לעשות כאן בארץ ובחיים שלנו, על מנת להיות מאושרים יותר בשנה הבאה, לקראת ה-20 במרץ 2018? על השאלה הזאת אנסה לענות בשבוע הבא.
לפנייה לכתב/ת 
