אימהות אבודות בפריז
באופן פלאי מצאנו את עצמינו בבוקר סגרירי, חבורה של אימהות, בדרך לפריז. כשעלינו על הרכבת, חברתי הטובה הדר כבר חילקה לבנות מעטפה חומה ועלייה הכתובית ״סודי ביותר״. בתוך המעטפה חיכו לאימהות הוראות וחשוב מהכול המניפסטו של הנסיעה. יש לנו לילה אחד לבד בפריז.
חל איסור מוחלט לדבר על הילדים שלנו. הילדים נשארו בבית והם ישרדו את הלילה בלעדינו.
שום רכלנות, שליליות או ביקורתיות לא יתקבלו במסע הזה. עלינו לפאר, לשבח ולהעצים אחת את השנייה. אנחנו מחויבות לאכול ולשתות ללא רגשות אשם. מותר לנו להיות מטופשות ומשונות. בדיחות קרש וחוש הומור אינפנטילי יתקבל בברכה. במידה ומישהו ישאל מי אנחנו, עלינו להשיב שאנחנו דוגמניות על והגענו לפריז במטרה לדגמן הלבשה תחתונה בשבוע האופנה.
זה מראה מעט מסחרר לחזות בחבורה של אימהות, כמו תרנגולות מתרוצצת ברחובות פריז. רחמים על המלצר שנקלע בדרכינו והתעכב בהגשת הבגט לשולחנן של נשים רעבות ונרגשות. מאותו הרגע לא הפסקנו לשגע את המלצר הרצוץ ולתהות בקול רם מתי יגיע הבגט.
אם המראה במסעדה היה מסחרר אז בכל הנוגע לביקורנו בחנות בגדי הנשים מדובר כנראה, בחוויה ארכיאולוגית נדירה. חבורת אימהות משתלטות בגסות על החנות עם הפריטים העדינים. ממש כמו בטיול שנתי, תפסנו את כל תאי ההלבשה, התיישבנו במזרחית על הרצפה ועודדנו במחמאות זו את זו. ״ואוו,זה מחמיא... תראי איזה רגליים יש לך, את חייבת את השמלה הזאת...״
בערב יצאנו למסעדה עכשוויות, שהיא למעשה מועדון ריקודים בשם Matignon. אכלנו, שתינו והשתטינו כאילו אין מחר. כשהדוגמניות האמיתיות נכנסנו למסעדה ארוכות, יפיפיות ודקיקות, הגענו למסקנה משותפת שהן נראות לנו חלשות ועצובות מדי ועם האבחנה המנחמת הזו המשכנו לזלול סופלה שוקולד בזמן ששרפנו את הרחבה.
הרגע המרגש ביותר בטיול היה כשכל אחת שיתפה את בנות הקבוצה בתחושות שלה וגילינו מחדש עד כמה זה נעים, יוצא דופן ומרגש להיות בסביבה של נשים שתומכות, מפרגנות ומעצימות אחת את השנייה. כל אחת סיפרה כמה הגעגוע לבית בישראל מציף אותה וכמה נעים עבורה להיות בחברה של נשים שמחזקות ומקשיבות לה. חברה אחת סיפרה על מחקר שיצא לאחרונה וחשף שהדבר החשוב ביותר עבור אושרה של אישה, הוא באורח פלא, לא הקשר שלה לבן הזוג או אפילו לא לילדים שלה, אלא הקשר של אותה האישה לחברות שלה.
למחרת כל הבנות נסעו ונותרנו רק אני וחברה אחת נוספת כשבזכרוננו אותו מפעל בגדי מעצבים שהוביל אותנו לעיר האורות מלכתחילה. החלטנו לצאת למשימת ג'יימס בונד ולמצוא את המפעל. פעלנו לפי ההוראות המדויקות של חברתנו, התקשרנו וסיפרנו שיש לנו בוטיק ואנחנו מחפשות לקנות סחורה בזול. כשנכנסנו למפעל הבנו שזהו למעשה Show Room מפואר. הנשים שם היו כולן צרפתיות בעלות חוש אופנה עדכני ומדויק.
המשכנו בתוכנית שלנו וטענו שאנחנו מתחום האופנה למרות שהסניקרס הבלויות, הג'ינס המיושן והשיער המבולגן ודאי הסגירו אותנו. העיקר שאף אחד לא יגלה שאנחנו למעשה אימהות עסוקות שהגיעו ללילה אחד בפריז ורוצות להרגיש זוהרות וצעירות ולו לרגע אחד בלבד. חברתי שהפצירה בי מראש עוד בטרם נכנסנו לחנות ״אל תמדדי את הבגדים יותר מדי. תגידי שזה בשביל הלקוחות שלנו. אל תראי נואשות״ מהר מאד איבדה עשתונות מדדה חצי חנות ולא הפסיקה להפציר במוכרת ״אבל את בטוחה שזה במידה שלי....?!?״ המוכרת ענתה לה במבט מבוהל ומבטא צרפתי מתנשא ״אבל זה בשביל הלקוח כן זה לא בשבילך... ״ וחברתי התעקשה ״כן כן זה לבוטיק שלי...אבל את בטוחה שזה במידה שלי?! ״
פריז. מילים ולחן: תמי פדרמן
נראינו כנראה מטופשות להפליא אבל לא ויתרנו, התעקשנו ודבקנו בגרסה שלנו. לבסוף הכניסו אותנו, מתוך רחמים כנראה, לחדר של סחורה שהייתה וודאי ישנה מאד ובחצי מחיר. התרגשנו כל כך. גאות בעצמינו, מנופחות כמו טווסות ומשוכנעות שהצלחנו לדפוק את המערכת. מילאנו שקיות אשפה שחורות במעילים משונים עם ריצ׳רצ׳ים ענקיים ופונצ׳ו שלא נראו עד ברחובות פריז מאז שנות השמונים.
כשחזרנו סוף כל סוף הביתה חברתי ואני, היינו מותשות. ציפינו שהבעלים והילדים שלנו יקפצו עלינו בהתרגשות ויפלו לרגלינו עם זרי פרחים אבל התאכזבנו לגלות שהבעלים שלנו לא בבית כי הם הלכו יחד לקורס זוגי של קצבות (הכול אמת, בחיי! מסתבר שהגברים בחיפוש אפילו גדול משלנו). מיהרנו להעמיס את המעילים שכנראה לעולם לא נלבש עמוק בארון והרגשנו עייפות אך מרוצות.
למחרת בבוקר, כשהורדנו את הילדים בכיתה, נפגשנו כל האימהות בבית הספר. חצי ישנות, עם טרנינג בלוי ושיער מבולגן, נתנו אחת לשנייה קריצה סודית. כן אמנם חזרנו למציאות היום יומית אבל לפחות היה לנו לילה אחד של אובדן חושים בפריז, או כמו שהאמפרי בוגארט אמר:
"We will always have Paris "
