מחקרים בתאי גזע: ניסויים בבעלי חיים למען האנושות
ניסויים בבעלי חיים הראו שתאי גזע יכולים לשקם רקמת לב פגועה. כשזה מגיע לריאות, הם כבר יעילים בבני אדם ומשפרים את הסיכוי להשתלה מוצלחת. בביקור במעבדות מחקר בקנדה גילה כתבנו עולם שלם של תקווה רפואית אשר ממתין לנו מעבר לפינה
"כמה זמן הייתי בפנים?", הוא שואל את השומר, וזה משיב לו: "חמש דקות". בתגובה פורס פיטר את ידיו בתמיהה לצדדים וצועק: "איך לעזאזל אנחנו לא מממנים את זה?!", כיום, כמעט עשר שנים לאחר מכן, הסצנה הזו נראית ארכאית לא רק בכל הנוגע לוויכוח הציבורי סביב רפואת תאי הגזע, שפגע במימון שלה בימיה הראשונים, אלא גם בגלל הכסף הרב שזורם לתעשייה זו.
תאי גזע הם תאים שעדיין לא נהפכו לתא ספציפי בגוף, ויש להם את הפוטנציאל להפוך לכל תא. המשמעות: הם יכולים גם להחליף כל תא פגום בתא בריא.
ההתנגדות המסורתית למחקר בהם משויכת לרוב לאמונה דתית, אך למעשה, הרעיון שעומד מאחוריה רחב יותר: ניסיון לייצר בלמים נוקשים יותר להתערבות של האדם בטבע. זו גם סיבה לכך שככל שחולפות השנים, ההתנגדות הזו מתרככת, ומחקרים על תאי גזע נפוצים כיום בחלקים נרחבים של העולם, וגם בישראל. האנושות אמנם מפחדת עדיין מהאפשרות שחבורת מדענים ישחקו במעבדה את תפקיד האלוהים, אך היא מדמיינת זאת יותר ויותר.
לדמיון יש תפקיד חשוב בכל העיסוק בתאי גזע. באופן תיאורטי, תאים שיכולים להפוך במעבדה לכל תא בגוף האדם מעלים אינספור אפשרויות של משחק עם הגוף האנושי – החל מטיפול בכל כשל רפואי גופני באשר הוא, דרך הכנת בנק של חלקי חילוף אנושיים ועד ייצור גזע חדש של בני אנוש מושלמים, נטולי רבב פיזי ובלתי ניתנים לפגיעה. אלא שזה רק האופן התיאורטי, לפחות בשלב זה. באופן מעשי, האפשרויות הגלומות בתאי גזע הן עדיין בחזקת דמיון, והשימוש בהם לטיפול ממשי מאוד מוגבל עדיין.
מתי זה ישתנה? קשה לדעת. באמצע השנה שעברה פורסם כי חוקרים מאוניברסיטת סטנפורד שבקליפורניה הצליחו לשקם באופן חלקי חולי שבץ משותקים – ממש כמו פיטר גריפין ב־2008 – כשהזריקו תאי גזע למוחם. ועם זאת, אין עדיין ביטחון שהבעיה הזו נמצאת על סף פתרון קבע. חוקרים שמתמחים בתאי גזע עדיין רוכנים מעל המיקרוסקופים בניסיון לפצח את הסוד של השימוש בתאים הללו ולקרב את הרפואה העתידנית אל כל קופת חולים ברחבי הגלובוס.
מה שמביא אותנו לקנדה.
חיים על מארס
קו הרקיע של טורונטו מרוצף במגדלים רבי קומות, שבכל אחד מהם שורת מעליות מתקדמות המטיסות את המבקרים בתוך שניות בודדות מקומת הקרקע אל הקומות העליונות. בקומה ה־35 של המרכז המסחרי איסטון הצמוד לכיכר דאנדס – "כמו טיימס סקוור, רק הרבה פחות מרשים", לפי המקומיים – ניתן להשקיף כמעט על כל חלקיה של בירת אונטריו.
ממשלת אונטריו, שמימנה את נסיעתו של הח"מ ותורמת רבות לכל התעשייה הרפואית בעיר, מחזיקה משרד מרשים בקומה זו, שקירותיו החיצוניים שקופים ומציפים את חדר הישיבות באור ממכר ובנוף מרהיב, ונציגיה מתגאים בהתפתחות המהירה של העיר. "לפני 10 שנים, או קצת יותר", הם מסבירים, "מחצית מגורדי השחקים האלו לא היו כאן".
גם הרכב האוכלוסייה המקומית מבטא רוח של חידוש וחדשנות. התנאים לקבלת אזרחות בקנדה נחשבים למקלים, ולפי ההערכות, כמחצית מ־13 מיליוני האנשים שמתגוררים באונטריו – שלושה מיליון מהם בטורונטו עצמה – לא נולדו במדינה. הערכה נוספת מדברת על כך שברחובות העיר ניתן לשמוע לא פחות מ־200 שפות, ומספיק שיטוט קצר כדי לשמוע הוכחה נחרצת וקולנית שגם עברית היא אחת מהן.
הקנדים הם אנשים מנומסים שלא מתבטאים בגסות, אבל בשיחות על מדיניות ההגירה של ארצם קשה לפספס את החיבה שלהם לרב־תרבותיות ליברלית ואת סלידתם מהערכים שמייצג הממשל החדש של השכן הכתום מהדרום.
לאור כל זאת, טבעי שטורונטו הפכה בשנים האחרונות לאחת הערים המרכזיות בתחום הרפואה החדשנית, שבמרכזה תאי הגזע. בשלושת הימים שסיירנו בעיר, במסגרת משלחת של עיתונאים מכל רחבי העולם, הוצגו בפנינו שורה של חברות ומחקרים שעוסקים בתחום, מזוויות שונות – החל מאנשי מעבדה בחלוקים לבנים שמרבים תאים בצלחות פטרי, דרך יזמים נלהבים שמנסים לשווק תרופות בעזרת משקפי תלת־ממד שמדמות את תנועת הכדוריות בגוף, וכלה בנציגים מעונבים של בנק תאי גזע שעשו כמעט הכל חוץ מלנסות לשכנע אותנו לבצע הפקדה במקום.
השילוב הזה מתאפשר בין היתר בזכות בניין מארס (MaRS), שנבנה במימון ממשלתי לפני כ־15 שנה במטרה לאחד תחת קורת גג אחת סוגים שונים של גורמים בתעשייה הרפואית, ובהמשך התרחב לתעשיות נוספות. בקפיטריה של הבניין ניתן למצוא זה לצד זה אנשי עסקים ורופאים, תלמידי מחקר ועורכי דין, ששותים ביחד קפה צפון־אמריקאי דלוח ומקדמים את התעשייה, כל אחד בדרכו.
ההכנסות מדמי השכירות של החברות המבוססות יותר במארס מנותבות לטובת שטחי פעילות עבור מיזמים חדשים וסטארטאפים מבטיחים, וזאת משום שהבניין הוא למעשה מיזם ללא כוונת רווח. ועדיין, בחודשיים הראשונים של 2017 נסגרו עסקאות מימון בשווי של 200 מיליון דולר קנדי עבור חברות הפועלות במסגרתו, כך שמדובר במיזם מצליח למדי.
מחקר בשלב החזירים
המחקרים המרתקים ביותר עוסקים ברפואת הלב, ונראה שבתחום הזה היכולת לדמיין עידן חדש כבר בעתיד הקרוב היא הממשית ביותר. קשה להפריז בתיאור מורכבותו של הלב האנושי, שמורכב מסוגים שונים של תאים ורקמות ומופעל בעזרת רצף של פולסים חשמליים. הרפואה המודרנית לא הצליחה עדיין לייצר תחליף תעשייתי ללב, לפחות לא כזה שמאפשר איכות חיים, וניתוחי ההשתלה סובלים הן מסכנות של דחיית שתלים והן ממחסור קבוע בתורמים. המגבלות הללו, לצד העובדה שמחלות לב נפוצות מאוד וממוקמות בצמרת גורמי המוות ברחבי העולם, הופכות את רפואת הלב לכר פורה לתעשייה של רפואה מתחדשת.
ההמחשה של ההתפתחויות בתחום הזה היא מרהיבה. במקרה של אירוע לבבי חמור הופכים חלקים מהלב לבלתי פעילים ומקבלים מרקם של צלקת – כלומר, רקמה פגועה ובלתי פעילה. כך, חלק שלם של הלב חדל למעשה מלשרת את מטרתו והופך למאסה מיותרת של רקמות שרק מעמיסה על האיבר. התוצאה היא ירידה בפעילות הלב וביכולתו להתמודד עם סכנות עתידיות, וכתוצאה מכך עלייה בסיכון למוות. ניסויים בהחדרת תאי גזע לשכבה הפגועה מצביעים על פוטנציאל גדול לשיקום של הרקמה באופן נרחב או מלא. הניסויים הראשונים בוצעו כבר לפני כמה שנים, בעכברי מעבדה, והראו כיצד הרקמה משתקמת בקצב משביע רצון – שבועות עד חודשים – כשהתוצאה היא למעשה החלמה של הלב. ובאופן מוחשי: הרקמה הלבנבנה וחסרת התועלת נצבעת אט־אט בגוונים אדמדמים מלאי חיים וחוזרת לפעום כבעבר.
בעקבות ההצלחה עם העכברים התבצעו ניסויים גם בחזירי ים, מוצלחים לא פחות, ולאחר מכן הוחלט להעלות את הרף ולעבור לניסוי בחזירים – חיה שגודל הלב שלה דומה לגודלו של הלב האנושי, וגם קצב פעימותיו כמעט זהה. החוקרים בטורונטו מעריכים שיחלפו עוד ארבע־חמש שנים – וכמה עשרות חזירים, לצערנו – לפני שניתן יהיה לעבור לניסויים בבני אדם, כך שגם אם כל התהליך ימשיך להיות מוגדר כהצלחה, יחלפו עוד לא מעט שנים עד שניתן יהיה לטפל באוכלוסייה הרחבה בצורה שכזו.
תחום אחד שבו החזון כבר הפך למציאות, לפחות באופן חלקי, הוא טיפולי הריאות. רפואת תאי גזע היא בעלת פוטנציאל בכל הנוגע לריאות המועמדות להשתלה, בין היתר בנוגע לשיפור סיכויי הקליטה של האיבר בגוף החדש. אלא שהתהליך כולו מורכב. השתלת ריאה אפשרית רק כאשר האדם שהסכים מבעוד מועד לתרום את איבריו מת מוות מוחי, שמאפשר לקצור את ריאותיו לפני קריסת הגוף כולו, ומדובר במקרים ספציפיים למדי. בנוסף, גם מתוך הקבוצה הזו, רק 20% מהריאות הנתרמות אכן מושתלות בסופו של דבר – משום שנדרשת פעולה מהירה, וברוב המקרים לרופאים אין מספיק ידע על מצב הריאה ולפיכך יכולת להכין אותה להשתלה שלא תידחה.
כאן נכנס לתמונה מארס - מכשיר שפותח על ידי אחת החברות בבניין מאפשר לשמר את הריאה במשך 21 שעות לאחר שהוצאה מהגוף. פרק הזמן הזה מאפשר לבחון אותה, להשתיל בה תאי גזע כדי לטפל בבעיות, ואפילו להעבירה למקומות רחוקים. לטענת החוקרים, שיעור הצלחת ההשתלות עלה מ־20% ל־40%, והיעד הוא 80%, מה שיגדיל משמעותית את מספר החולים שיזכו לריאות חדשות ולחיים חדשים.
מה צופן העתיד
במעבדות של רפואת תאי הגזע בטורונטו העתיד הוא נוכח־נפקד. מרבית החוקרים לא נופלים למלכודות עיתונאיות, מסרבים לדבר על חזון לעתיד טוב יותר שבו ניתן יהיה לטפל בכל בעיה בעזרת הזרקה של תאי גזע, ואף שהביטוי "לגדל לב על צלחת" נשמע פה ושם, הם מקפידים להבהיר שאנחנו עוד רחוקים מאוד ממצב שכזה. ועם זאת, איש לא יכחיש שרפואת תאי גזע היא רפואת העתיד.
במרחק שעה נסיעה מבניין מארס וממרכז טורונטו נמצאים מפלי הניאגרה. המראה המפעים של המים השוצפים מחזק את תחושת קטנותו של האדם מול הטבע ומכניס לפרופורציה מסוימת את העיסוק בתאי הגזע. השילוב בין הקדמה הרפואית והקדמה הטכנולוגית הביא אולי את האנושות לפתחו של עידן חדש, שבו ניתן יהיה לרפא את הגוף בצורה יעילה לאין שיעור מבעבר, אך גם ההישגים הללו מדגישים בעיקר כמה מעט אנו יודעים על מכונת הגוף וכמה עוד אנו צריכים ללמוד ולעבוד כדי שנוכל לנצל את מלוא הפוטנציאל הטמון, עמוק־עמוק, בתוך התאים שלנו.
הכתבה מתפרסמת במוסף "זמנים בריאים" ב"ידיעות אחרונות"
לפנייה לכתב/ת 
