החלטורה שנקראת "מנהל מקצועי"
מגיא לוי, דרך רוני אוואט ועד דני גולן. מאמנים שלא היה להם שום סיכוי בזמן שמהיציע (ולעיתים מהספסל) צופים בהם חבריהם המנוסים כמו ניר קלינגר, אלי גוטמן ויוסי מזרחי, המחכים ליום הנורא בו יצטרכו להפסיק את החופשה בתשלום כדי לעלות על אימונית. העיקר שאנחנו מזלזלים ב"שחצן האירופי" ג'ורדי קרויף, המנהל המקצועי היחידי שהוא באמת מנהל מקצועי
והנה זה שוב קורה, המנהל המקצועי של המועדון, הסמכות הבכירה, קובע המדיניות והממונה מטעם הבעלים מפשיל שרוולים, עולה על הטרנינג ויורד לקווים כדי ''להציל את הקבוצה''. הוא כמובן לא חשק בתפקיד הזה. המציאות האכזרית והמעמד הרעוע של המאמן הם שכפו אליו את המעבר המחודש לקווים. הפעם, לצורך העניין, מדובר בניר קלניגר, שהחליף את דני גולן.
הוא רצה מכל הלב שחברו המאמן הגנרי, שמונה על ידו, יצליח, אך כעת, לאחר שנכשל, עליו לשנס מותניים ולקיים אסיפה קשה עם השחקנים, ''אתם אשמים לא פחות מ-X'', ינזוף בהם בשיחה שתגיע במלואה בדרך פלא לכלי התקשורת, ''עכשיו האחריות היא רק עליכם!''. כמו כן, קיים סיכוי לא רע שהוא יבטל את יום החופש המתוכנן ביום ראשון, הרי יש שריף חדש בעיר! יתרה מכך, המנהל המקצועי לא יפטר את חברו הטוב, הוא יירד לספסל ולחייו על מנת לפקח, יעביר את האימונים על מנת להתערב ובעצם יצמצם את סמכותו של המאמן הגנרי עד לרמת ההתבזות, ויהיה בהלם מוחלט כאשר זה האחרון יחליט להתפטר.
(צילום: ראובן שוורץ)
פעם המאמן הגנרי הוא דני גולן, פעם הוא גיא לוי, ופעם מדובר ברוני אוואט – מאמנים שלא היה להם שום סיכוי מלכתחילה להנחיל את דרכם המקצועית בזמן שמהיציע (ולעיתים קרובות מהספסל) צופים בהם מקרוב חבריהם בעלי הקריירות המפוארות כמו ניר קלינגר, אלי גוטמן, ויוסי מזרחי, המחככים ידיהם בהנאה ומחכים ליום הנורא בו יצטרכו להפסיק את החופשה בתשלום לה הם זכו, לעלות על אימונית ולצאת אל השטח כדי למלא אחר רצון הבעלים. ''זה לא יום שמח'', יכריז המאמן החדש והמנהל המקצועי לשעבר באימון הראשון, ''..X הוא מאמן מצוין, עצוב לי שזה לא עבד''. אם המהלך יצליח הם כמובן ייצאו מנצחים. ובמידה שלא? תמיד אפשר להגיד שזאת הקבוצה של גיא לוזון.
ג'ורדי קרויף הוא עוד מנהל מקצועי עם שם גדול שדאג במשך השנים במכבי תל אביב למנות למאמנים את חבריו. רובם המוחלט הצליחו, מעטים נכשלו. פעמיים נקרא ג'ורדי אל הדגל, בפעם הראשונה לאחר התפטרותו של אוסקר גרסיה בקדנציה השנייה והקצרה בישראל בתחילת עונת 14/15, ובפעם השנייה עם פיטוריו של המאמן הגיאורגי הכושל, שוטה ארבלזדה. מעברו של קרויף לקווים הוכח כצעד מוצלח, מכבי של ג'ורדי נראתה לפתע קבוצה חיה, רעבה, התקפית וחשוב מהכל - מכביסטית עם מאזן מרשים ונטול הפסדים של 8 ניצחונות ב-9 משחקים. הפער האסטרונומי בצמרת הלך והצטמק, ולאחר שחל פיחות במעמדו, ההולנדי חזר להיות קונצנזוס בקרב הקהל הצהוב, והאפשרות כי הוא ימשיך עד סוף העונה הלכה ונראתה ריאלית.
ואז, דווקא בשיא ההצלחה, קרויף לקח צעד אחורה ומינה מאמן. מיטב פרשני הספורט קפצו ותהו על פשר החלטתו ההזויה של ג'ורדי, וקבעו כי זהו מהלך פחדני.
אך הפלא ופלא, מכבי המשיכה באותו קו, ועל אף שחידת וידיגאל עודנה נפתרה, מכבי שמרה על מאזנה הנהדר ועל הדרך העבירה שיעור קטן לעולם הכדורגל הישראלי: כסף זה דבר חשוב ומבורך, ואין ספק שקל יותר להתוות מדיניות עם הדוד העשיר מקנדה ולא עם תקציבה הזעום של הפועל כפר סבא. אך גם עם כסף צריך לדעת לעבוד (לפרטים נוספים ניתן לפנות לגד זאבי, מיץ' גולדהאר טרם עידן ג'ורדי ולמכבי חיפה הנוכחית), וחשוב מכך, כסף איננו תחליף להנחלת סדר והירככיה.
על רקע הכאוס הניהולי שמסביב, מכבי תל אביב מציגה מודל מקצועי מהפכני לארץ הקודש, בו מנהל מקצועי הוא מנהל מקצועי, מאמן הוא מאמן, בעלים הוא בעלים ואוהדים הם אוהדים. כשם שמתיאס זאמר לא יעמוד על הקווים באליאנץ ארנה במקרה של כישלון מקצועי, וכפי שג'וזפה מוראטה לא יחליף את אלגריני במידה שהנ"ל יאבד את הסקודטו האיטלקי, כך גם המנהל המקצועי של מכבי תל אביב יישאר ביציע על אף הפוטנציאל להפוך למושיע על הקווים. ג'ורדי הוא דמות שנויה במחלוקת בספורט הישראלי, אך על דבר אחד אין עוררין: מכבי תל אביב מודל קרויף היא קבוצה עם מערכת יציבה, בולמת זעזועים עם יכולת לדלג מעל משברים ספורטיביים קשים ככל שיהיו.
ניר קלינגר ודני גולן הם בסך הכל עוד נדבך לחלטורה המאפיינת את המושג ''המנהל המקצועי'' בליגה השישית בטיבה באירופה. טוב יעשו קברניטי הענף אם ילמדו מג'ורדי, אך למזלה של מכבי תל אביב ולדאבונו של הכדורגל הישראלי, נראה כי הרבה יותר קל לבקר את השחצנות האירופאית ולזלזל בהישגיו (''הוא משחק עם הכסף של הקנדי"- י.שחר) של המתנשא ההולנדי מאשר לעשות בדק בית. במקרה הגרוע, יפוטר המאמן/מנהל מקצועי לשעבר ויגיע אחד חדש, כי למי יש כוח לסדר והיררכיה?
ושיהיה בהצלחה לקורא ניסן יחזקאל.
לפנייה לכתב/ת 
גוטמן
צילום: ראובן שוורץ
מומלצים
