עילי ניר נהרג בצאלים: 4 ילדים קיבלו בזכותו חיים

במותו, הציל עילי ניר ארבעה ילדים. הילד בן העשר, עם פני המלאך והמבט החודר, נפל ממצוק ונפצע אנושות במהלך טיול בנחל צאלים בדצמבר אשתקד. אביו עמרי, שזינק וניסה להצילו, נהרג במקום. עילי מת למחרת. שירי, אמו, החליטה לתרום את איבריו בצעד אמיץ ואצילי.

ליווינו את ארבעתם בחודשים האחרונים: שקד זאבי (4) קיבלה כבד חדש ברגע האחרון, אלמוג גרבלי (8) זכה בלב חזק ובריא, ואילו אמיר אבו סנינה (10) וזינה אבו סנינה (5) קיבלו כל אחד כליה. הסיפור המרגש והמיוחד על תהליך ההחלמה שבסופו מחכה להם המתנה הגדולה מכל: חיים בריאים, יתפרסם ביום שישי, בגיליון המיוחד והכפול של 7 ימים.

יפעת ומאיר, הוריה של שקד שבגופה הושתל כבד, אומרים שהם חושבים בכל יום על אמו של עילי ז"ל. "אני מנסה לכתוב לה", אומרת יפעת, "ולא מצליחה להעביר את מה שאני מרגישה. אני מעריצה אותה ומאמינה שמשהו מהתכונות שלה נטבע בעילי ועבר לשקד דרך הכבד. אולי הילד שלה יחיה באיזשהו אופן דרך הילדה שלנו".

שקד, אלמוג, אמיר וזינה. קיבלו חיים בזכות עילי( )

גם נביל אבו סנינה, אביו של אמיר שבגופו הושתלה כליה, רוצה לפגוש אותה. "אשתי ואני מחכים ליום שבו נוכל ללחוץ את ידה של שירי. אנחנו כל כך רוצים להכיר לה את אמיר ולספר לה כמה הוא סבל ואיך החיים שלו השתפרו בזכות עילי. אנחנו נגיד לה: הלוואי שהשמחה שלנו תוכל לקחת אפילו טיפה מהצער שלך".

אלמוג, שקיבל את ליבו של עילי, חיוני ופעיל ומותר לו לפגוש חברים. "צריך להקפיד שאף אחד מהם לא יהיה חולה או אפילו מצונן", אומרת אמו ריקי, "כי המערכת החיסונית עדיין לא במיטבה, ועכשיו חורף וקל מאוד להידבק".

ואילו מרואן, אביה של זינה שבגופה הושתלה כליה, אומר: "לא רק זינה, כל המשפחה מאושרת שהיא כבר לא צריכה להתחבר למכונת הדיאליזה האיומה. אפשר לומר בזהירות שהסיוט הזה מאחורינו".

עוד בכתבה: שירי רותם־ניר, אמו של עילי ז"ל, כותבת על הרגעים הנוראיים בבית החולים, שבהם הבינה שאפסו סיכויו של בנה לחיות והיא חייבת להיענות לצו ליבה ולתרום את איבריו כדי להציל חיים.

"מהרגע שהבנתי והפנמתי שאין לי סיכוי להציל את עילי, שלאף אחד אין אפשרות לעזור לו, המחשבה עברה לטייס אוטומטי. התשובה לשאלה: 'אז מה אני עושה עכשיו?' הייתה מאוד ברורה. לא הייתה פה אלטרואיסטיות. לא פעלתי מתוך רצון לקבל הכרה.

פעלתי מתוך הבנה של המצב ומה נכון לעשות. מה לי, כאדם, נכון לעשות... התעקשתי שיוציאו אותו מחדר הניתוח. מאוד התעקשתי. אני זוכרת כל שנייה ושנייה מההמתנה ליד החדר, מהשיחה עם הרופא. הכל מאוד ברור ובהיר. אחרי כמה דקות הם יצאו איתו החוצה. עמדתי לידם ושאלתי, בקור ובצלילות, על האפשרות של תרומת איברים".

הכתבה המלאה - ביום שישי בגיליון הכפול והחגיגי של מוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות"