אדום עולה
19ג'ינגיות מספרות לברייס גרובר מדוע באמריקה של היום, הן גאות כל כך בשיערן הייחודי.
פחות מאחוז אחד מבני האדם ברחבי העולם נולדים עם ג'ינג'ים ומה שאולי רבים לא יודעים הוא פרט מעניין שלפיו רק אם הגנים של השיער האדמוני מגיעים משני ההורים יוכל הילד להפוך לחלק מהאוכלוסיה האדמונית המיוחדת.
אם שני הוריו ג'ינג'ים, הסיכויים שגם הוא יצטרף ארובים ל-100% ואילו אם אחד מההורים ג'ינג'י וההורה השני פשוט אוחז בגן הנכון, הסיכויים צונחים ל-50% בלבד. אם שני ההורים אוחזים בגנים הנכונים אבל לא מראים את זה, הסיכויים מגיעים ל-25% בלבד.
והנה החלק הבאמת מסעיר של סיפורי השיער הזה. על פי הנתונים שמפרסמת האגודה האמריקאית לכימיה, תאים המייצרים מלנין מייצרים למעשה שתי קבוצות שונות של מלאנין. האחת, פומלאנין, האחראית על ייצור שיער בלונדיני, אדמוני וחלקים וורודים בגוף, כמו שפתיים, איברי מין ועוד.
והשנייה, אומלאנין, שאחראית על החלקים הכהים, משיער בתבעים כהים יותר ועד נמשים, ועוד. החלקים הכהים נשמרים טוב יותר מקרני השמש ואילו הבהירים, פחות. לפתע הקשר בין הנטייה של בהירים יותר להישרף ברורה יותר (וכן, גם הקשר בין עור ושיער בהירים יותר למלנומה).
ג'ינג'ים חינניים נושאים גן שנקרא MC1R וגורם למלאנין לייצר הרבה יותר פומלאנין במקום אומלאנין, מה שבדרך כלל יבטיח תוספת של עור בהיר במיוחד ואדמומי וכמובן שיער אדמוני שיכול להתבטא בשלל גוונים,מבלונד כהה, לאדמדם, כתמתם, כתום עז ועוד. חגיגת הגנים שבפנים הופכת את האדמוניות שבחוץ לייחודיות ומרשימות מבחוץ ולכבודן החלטנו לבדוק איך הן מרגישות להיות חלק מהנבחרת האדומה.
"זה מאוד תכליתי. יש לי שיער בלונד-תותי טבעי". מספרת קארין. "אני אוהבת את זה שיום אחד השיער שלי נראה יותר אדום ויום אחר נראה יותר בלונדיני", מסבירה לורן וונינג. "וכל המגוון הזה ללא השקעה או מאמץ".
"אני מרגישה כמו אש, מבפנים ומבחוץ" מספרת קארין. "אני אוהבת את השיער האדום שלי", מוסיפה אסתר דווידסון, שאת הצבע שלה יצרה מחומר קנוי. "זה גורם לי לבלוט הרבה יותר מהימים בהם הייתי סתם עוד ברונטית".
"שיער אדום הוא שובר קרח מצוין", מעידה מוניקה אוליב. "אני אוהבת להיות ג'ינג'ית. זה מגיע לכל פגישה עםסיפורים טובים. מעניין גם שהגן הזה שנולדתי איתו משפיע בדרך מוזרה על הגוף וגורם למשככי כאבים לעבוד בצורה לא נכונה".
מולי קלייר סיפרה שהיא החלה להעריך את הייחוד של שערה רק בשלב מאוחר יותר בחיים. "הקניטו אותי בימי חטיבת הביניים", תיארה. "הייתי שונה. לעיתים קרובות התחננתי להורי שיתנו לי לצבוע את שיערי ולמזלי הם מעולם לא הסכימו. רק בגיל 18 התחלתי לפתע להעריך את הצבע הייחודי והכוח שהוא טומן בחובו. זה עזר לי לבלוט וזה היום החלק האהוב עליי בלוק שלי".
קרן בראון מספרת שג'ינג'יות הן נועזות באופן טבעי, גם אם יש להן נפש מתוקה ועדינה.
"אני אוהבת שזה גורם לי להרגיש נועזת יותר, ובטוחה יותר. ובנוסף, הצב נותן לי מראה עשוי ומוקפד יותר, גם אם בכלל לא שמתי מייק אפ, זה נותן פופ של צבע".
"את לא צריכה לתהות אם לצבוע את השיער שלך בכלל", טוענת נטלי גולדברג קליין, ג'ינג'ית מלידה. "הוא יפה באופן טבעי. כשהייתי ילדה היה לי קשה להיות ג'ינג'ית. אבל היום כל אחד מנסה לחקות אותי עם צבע מתוך בקבוק. היום בגיל 43 אני בכלל לא צריכה לחשוב אם לצבוע".
להמשך הכתבה של ברייס באנגלית הקליקו כאן
