"בית ישראלי מדי"

השבוע שאלתם את חלי מה לעשות כשהילדים מרגישים שהבית שלנו לא עומד בסטנדרטים של מה שרואים אצל החברים

חלי ברק-שטייןפורסם: 04.04.17 , 16:20

אתם שאלתם:

בנותי נולדו בישראל אבל כבר 8 שנים בארה"ב. הקטנה הגיעה עוד כשהייתה בת שנתיים. אנחנו משפחה ישראלית, אנחנו מצליחים כאן לא רע בכלל ומאוד גאים במה שיש לנו. לאחרונה אני מבחינה שהבת הגדולה שלי, בת 14 מתחילה להימנע מלהביא חברות הביתה, ומרבה לספר בהרחבה על הבתים של חברות אחרות. על החדר של החברות, מה שיש להם בבית. הבנתי מהתיאורים גם שהבתים של החברות אכן די שונים משלנו. שאלתי אותה אם היא מתביישת במשהו והיא אמרה שכן. אמרה שהבית שלנו שונה משל אחרים. לא פיתחתי את השיחה אבל אני יודעת שאני חייבת לעשות עם זה משהו. מה אוכל להגיד?

חלי עונה:

אמא יקרה, אענה לשאלתך בשתי רמות. אחת, המעשית, מה להגיד לבתך. והשניה, ברמה של ההבנה, לזהות, מה משמעות ההתנהגות של ילדתך בת ה 14.

נתחיל בהבנה, שהיא תמיד הבסיס. כשאנחנו מבינים את ההתנהגות של ילדינו, אנחנו יכולים לזהות נכון יותר 'מה הבעיה', ולכן גם הפתרון מדויק יותר. במקרה שלך, כשתביני למה הילדה מתביישת פתאום בבית הוריה, תוכלי גם להגיב אליה בצורה המתאימה יותר.

אז מה קרה לדעתי לבתך? לדעתי 'קרה לה', מה שקורה לבני גילה- היא התבגרה, נכנסה לגיל ההתבגרות, התחילה לעסוק בשאלות זהות, ודברים שלא הפריעו לה קודם, התחילו להעסיק אותה פתאום.

למעשה דבר לא השתנה באהבתה אליכם, ההורים. אבל 'הישראליות' שלכם, שמתבטאית בכך שהבית שלכם שונה מבתים של חבריה התחילה להפריע לה. למתבגרים חשוב מעל לכל להיות דומים לחבריהם, להיות מקובלים. השונות מאיימת עליהם. במיוחד בחלק הראשון של גיל ההתבגרות, הגיל של בתכם.

כשהיא היתה צעירה יותר היא לא שמה לב להבדלים של המשפחה, הם פשוט 'היו שם', ולא היו משמעותיים לה. עכשיו היא חוששת שהישראליות מפחיתה מהערך החברתי שלה. ידוע שבגיל ההתבגרות הדימוי האישי והחברתי פגיע מאוד. מתבגרים עסוקים בבנית הזהות שלהם- מי אני, כמה אני שווה, והמראה החשובה ביותר שמשקפת להם את ערכם היא החברים. אהבת ההורים היא חשובה ביותר, אבל העיסוק הוא בחברים.

"מתחילה לעסוק בשאלת זהות".(צילום: shutterstock)

בסיפור שלכם בולט כמה בתכם גלויה ופתוחה אתכם, היא שיתפה אתכם במצוקה שלכם, והיתה ישירה ואמרה לכם שהיא מתביישת. זה הישג אדיר. היא יכולה היתה להתבייש לומר לכם, לתקוף אתכם בלי שתדעו במה מדובר. היכולת שלה לומר לכם ישירות את שעל לבה היא הישג מרשים שלכם כהורים איתה, וגם אומר כמה היא ילדה מיוחדת.

זאת המלצתי לכל ההורים לילדים בכל גיל, ובגיל ההתבגרות בפרט- שמרו על תקשורת גלויה וישירה עם הילדים! גם אם תשמעו דברים לא נעימים , זה שווה! לפחות תדעו מה הילדים חושבים, ותוכלו להגיב. יהיה דיאלוג פתוח . הילדים יוכלו לסמוך עליכם, שאפשר לדבר עליכם. אי הסכמה שווה אין מונים מאשר ריחוק והסתרה.

מכאן המלצתי לך איך לענות לה- ראשית, שבחי אותה על כך שהיא משתפת אותך בגלוי ברגשות ובמחשבות שלה.

אמרי לה שזה חשוב לה, וגם לה- שתמיד תבוא ותגיד את שעל ליבה. גם אם הדברים לא קלים או לא נעימים. שהתקשורת היא החשובה ביותר. הבטחון, האמון.

שנית, חשוב להקשיב לה. בפעם הראשונה שהיא דיברה את נבהלת, אולי נעלבת, אפשר להבין. לא ממש דיברתם על הדברים. חיזרי אליה, ובקשי שתדבר עוד. שתסביר, שתפרט. שתיתן דוגמאות מה מפריע לה במיוחד אל תתווכחי איתה, אל תנסי לשנות לה את רגש הבושה, 'עם רגש לא מתווכחים'.

תני לה להרגיש שאת מבינה.

עם זאת, הסבירי לה מעט ממה שכתבתי על גיל ההתבגרות. ספרי לה שכמעט כל מתבגר מעט נבוך , מתבייש בהוריו בשלב כלשהו, גם כשהסיבה משתנה. זאת האמת. הפעם זאת הישראליות. שאלי אותה מה אפשר לעשות כדי להקל עליה, כי אתם רוצים שתרגיש בנוח עם הבית שלה. המסר הוא- שזה הבית, וגם אם הוא לא 'אמריקאי קלאסי', הוא מקסים ונעים. המסר של הקבלה, והתמיכה יעזור לבתכם לעבור את השלב ההתפתחותי הזה.