באנו חושך לגרש: לקחת גביע ולנצח את הגזענות

בשנים האחרונות כמעט שלא הגעתי למשחקים. לא טריוויאלי לאדם שבילה מאות ואולי אפילו אלפי שעות בטדי. הייתי בן שלוש כשבית"ר זכתה לראשונה באליפות וגדלתי על הסיפורים המיתולוגיים של מלמיליאן (לצערי בגיל צעיר מדי), יוסי מזרחי ודני נוימן. אליל ילדותי היה כמובן אלי אוחנה, מהאליפויות הגדולות של סוף שנות ה-90. התבגרתי לדור של קורנפיין, אמסלם ושאלוי.

אוהד ביציע של בית"ר חש אנדרדוג תמיד. מן חוויה משותפת של "הם לא אוהבים אותנו". האשכנזים, האדומים, התל אביבים. בימים הטובים, התחושה הזאת דירבנה את כולנו. אנחנו יותר טובים, אנחנו העם והם האליטה, אנחנו ביחד נגד כל העולם והם כל העולם. התחושה הזאת הביאה גאווה. אנחנו לא ציניים כמו אוהדי הפועל, אנחנו אוהבים את הקבוצה, אנחנו אוהבים את המדינה ואנחנו אוהבים אחד את השני.

אצטדיון טדי(צילום: עוז מועלם)

אבל אז זה התחיל להתפוגג. התחושה הזאת איבדה את האותנטיות. יכול להיות שנהיינו עשירים מדי. פתאום בית"ר זה כבר לא המפיות של דדש אלא המיליונים של גאידמק. פתאום בית"ר כבר לא האנדרדוג אלא מועדון כדורגל מקצועי. ולאט לאט האנחנו נגד העולם הפך לגלים עכורים של שנאה וגזענות. קבוצה של אוהדים חדשים שמונעים משנאה הכתימו את המועדון. התחושה שאנחנו שגדלנו עם המועדון איבדנו אותו. התחושה של ביחד הפכה לשני מחנות שתהום עמוקה מפרידה ביניהם. והאופוריה התחלפה באי נוחות.

ערכתי את אתר האינטרנט של הקבוצה כאשר סדאייב וקדאייב הגיעו ארצה. הסתכלתי לשנאה בלבן של העיניים והתמלאתי ייאוש. פתאום, רגע לפני שהייאוש הפך לאדישות, אלי טביב החליט להילחם בנגע הגזענות בכל מחיר וזרם חדש של אוהדים שהתייאשו מרימים את הראש. פתאום התעוררנו במאבק מחדש נגד הגזענות. החברים הטובים מהיציע חוזרים למגרש ואומרים "עד כאן". באנו חושך לגרש. מחר אגיע לסמי עופר ואהיה שם עם אלפי אנשים טובים שבאים לכבוש מחדש את המועדון. מחר אנחנו באים לקחת דאבל, לזכות בגביע ולנצח את הגזענות.

הכותב הוא ראש המטה של יו"ר האופוזיציה יצחק הרצוג