"רופאים, מתי הפסקתם להסתכל לנו בעיניים?"
מטופלים רבים חשים אכזבה מרופאים שלא "רואים אותם", ואכן - רבים מהרופאים, גם אם נהגו להקפיד על קשר עין ותקשורת אישית עם המטופל בשנים הראשונות בבית הספר לרפואה, מאבדים אותם במהלך השנים בגלל עומסים בלתי אפשריים. התוצאה עלולה להיות לא רק פגיעה אנושה ביחסי רופא-מטופל, אלא גם סיכונים מקצועיים של ממש
"הוא לא ראה אותי", אומר יואב ופניו מביעות אכזבה, "איך אני יכול לסמוך על האבחנה שלו? ברור לך שלא אקח את התרופה שרשם לי בלי להסתכל עלי". יואב הוא אחד ממטופלים רבים שלי שחוזרים אלי מאוכזבים אחרי פגישות עם יועצים מומחים אליהם הפניתי אותם. מדובר ביועצים שאני מעריכה את הידע המקצועי שלהם, אבל כמו יואב, גם אני מאוכזבת. קשה לי להקל על התסכול המשותף ולהסביר מדוע. אני נותרת ללא מילים.
האמירה הזו שכיחה כל כך ומזכירה לי סיפור של רופאה בת כיתתי, א', שסיפרה לי בזמנו כי הלכה באולם גדול בבית חולים מרכזי כשהיא מלווה בבתה - סטודנטית לרפואה בשנה הששית. הבת פנתה אליה משועשעת ושאלה: "נראה אם את יודעת איך לזהות מי מהבאים מולנו הוא רופא?", ומיד ענתה בעצמה: "No Eye Contact – בלי קשר עין, כך אנחנו מכנים את התופעה בינינו הסטודנטים".
עוד כתבות על "המסע החברתי להבראת הרפואה":
הרופאה שהחליטה לרפא את המחלה של מערכת הבריאות
רופאה: רצח האחות בחולון הוא לא "אירוע חריג"
כך התקבע בתודעתי המונח החשוב הזה - "קשר עין". שוחחתי על כך עם מורים בבית הספר לרפואה, שדיווחו שסטודנטים בתחילת הדרך אכן יוצרים קשר עין ומגיבים בצמא לשיעורי תקשורת ויחסי מטפל מטופל, אבל "משהו קורה להם בשנים הקליניות" (השנים שבהן הם משתלבים בחיי בית החולים)". לא ברור מתי זה קורה. האם בגלל עומס? או שאולי הם מחקים את הרופאים שמלמדים אותם?
מה שברור הוא שרבים מהרופאים והאחיות נמנעים מיצירת קשר עין, אם מתוך תחושה שייגררו להגיב לבקשות שעלולות להסיח אותם משטף הפעולות הצפוף המאיים להטביע אותם, ואם מתוך הצורך להתגונן רגשית אל מול ההצפה של כמות בלתי אפשרית של מטופלים המבקשים בו זמנית "נא ראו אותנו".
כך או כך, התוצאה היא אובדן של כלי מרכזי באבחון ובטיפול הרפואי ופגיעה חמורה לא רק ביחסי רופא וחולה, אלא גם בבטיחות המטופלים.
"סבא, מה קרה לך?"
נגע ללבי במיוחד סיפורו של קשיש שהגיע לרופא לקבל תרופות קבועות. באותו יום סבל הקשיש מאירוע שגרם לפניו להתעוות מפני שיתוק במחצית הפנים. הרופא, שהיה חרוץ במיוחד וגם בדק בתשומת לב במחשב שמא יטעה חלילה, נתן לאיש את המרשמים ושלח אותו לדרכו. רק כאשר שב הקשיש לביתו שאל אותו הנכד, שפתח את הדלת - "סבא, מה קרה לך?"
לאחר התבוננות במראה והתייעצות עם האם שעוסקת בסיעוד – הם פנו למיון ואובחן אירוע מוחי. בעידן שבו אנו מדגישים כי "זמן הוא בריאות מוח", כלומר שהסיכוי לשימור התפקוד המוחי גבוה יותר ככל שמגיעים לטיפול מהר יותר, מקבל הסיפור הזה משקל מיוחד: כשמדובר בקשר עין והתבוננות במטופל, זו לא אופציה, אלא פעולה הכרחית, אנושית וקלינית.
כבר למדנו בבי"ס לרפואה שאין תחליף לסיפורו של המטופל, להתבוננות בו – ההופעה של האדם, היציבה וההליכה שלו מלמדות אותנו רבות מהרגע הראשון, אם רק נרים את העיניים ונביט בו.
אם נוסיף לכך הקשבה של בין דקה לשתיים, נקבל מידע חשוב שבתוספת מספר שאלות יהפוך לנדבך העיקרי של האבחנה – מעל 80% מהאבחנה יושגו בשתי הדקות הראשונות באמצעות הפעולות הפשוטות של התבוננות והקשבה.
קל להבין, אם כך, שבמקרים שבהם מרוכזים רופאים ואחיות במסמכים ובפעולות משלהם ואינם מתפנים להתבונן ולהקשיב - מתחילה סטייה מהכיוון האבחנתי ומשם קצרה הדרך לבדיקות מיותרות, הדמיות יקרות שנזקן רב על התועלת שהן מביאות, וטעויות אבחנתיות וטיפוליות הפוגעות בבטיחות המטופל.
איך משנים את המצב? מתחילים את השינוי מלמטה
נושא קשר העין פתח את שלב השקת ה"מסע החברתי להבראת הרפואה", והוא יהיה גם המיזם הראשון שנקדם בבתי חולים ובמרפאות הקהילה. המיזם הוא פרי שיתוף פעולה בין מטופלים וצוות רפואי, שמטרתו להתחיל תנופה של שינוי "מלמטה", ולא בצורת הנחתה מהמנהלים.
"המסע" הוא שיתוף פעולה בין מטופלים, רופאים, והציבור הרחב, שמטרתו להבריא את המחלות שמערכת הבריאות סובלת מהן, ולחזק אותה.
השקנו את המיזם לפני כשבועיים בבית החולים הלל יפה, ובסוף החודש נקיים פעילות גם בחדר המיון, במטרה להעלות את מודעות צוות המיון לנושא קשר העין בעזרת משוב מטופלים, בתוספת תוכנית חיזוקים חיוביים מההנהלה. במהלך חודש מאי נקדם מיזם נוסף במרפאה גדולה של קופת חולים מאוחדת.
לפי התגובות הנלהבות מהשטח, אין ספק שמדובר בנושא שבשלה העת לקדם, והמודעות לצורך בו קיימת גם בקרב מנהלים רפואיים ואנשי משרד הבריאות.
לאחר שתיבחן הצלחת המיזמים, נוכל להסיק מסקנות ולהפיץ אותם במרפאות ובבתי החולים ברחבי הארץ בעזרת הרופאים, האחיות והמתנדבים שנרשמו למסע החברתי להבראת הרפואה. כך אפשר להצטרף ולהשפיע, לא עוד להתמרמר ולומר "לא ראו אותי", אלא לתרום בדרך חיובית לכך שיראו אותנו וישמרו עלינו.
ד"ר אלעד היא רופאת משפחה ומדריכת רופאים, מחברת הספר "חלוק לבן פרום" ומובילת המסע החברתי להבראת הרפואה.
לפנייה לכתב/ת 
