לבד בברלין #13 מת להיות אני

"אנחנו נבקש ויזה לשלוש שנים, אבל אל תתאכזב, אתה תקבל שנתיים, זה מה שנותנים לכולם", עדכנה אותי מיכלי הניג, יועצת הבירוקרטיה הגרמנית שליוותה אותי בדרך לוויזה. מיכלי היא האדם שכל מי שחושב על לגור כאן חייב לפגוש. היא תגיד לכם בדיוק איך זה עובד, מה צריך לעשות ואפילו תסמן לכם ב-V, איפה אתם עלולים להתאכזב. "אני? אני אקבל לשלוש שנים", הודעתי חזרה למיכלי. מנסה להסתיר את החללית שהנחיתה אותי לפני כמה ימים בברלין.

חזי חוגג את בוא האביב ברכיבת אופניים ליד שער ברנדנבורג(צילום: חזי מנע)

חודשיים קודם לכן, בישראל, כשהבנתי שמייקל הכלב שלי יהיה בסדר ועכשיו הגיע תורי, נסעתי לבית של חברה בחדרה, כדי להבין איך מתקדמים כשלא יודעים לאן. בפעמיים שביקרתי אותה עברו שם כל כך הרבה אנשים עם "תיק" על הגב, כמו בתחנת רכבת עמוסה במיוחד. ועדיין, איכשהו האישה הזו מצליחה לגרום לכל הבלאגן מסביבה להיראות נורמלי, בעיקר כי היא לא מנסה לסדר אותו, אלא לאפשר לו לעבור דרכה.

"חזי, אתה עדיין רוצה אותו?", היא שאלה אותי, מכוונת לזוגיות בספרד, שאת מי שמעניינים הפרטים המלאים שלה, מוזמן לחפור לי בפייסבוק או בטורים שכתבתי בעבר. "אני לא יודע", עניתי לה את התשובה שהתרגלתי לענות, כשלא הייתי בטוח או כשהייתי נלחץ מלגלות את המשמעות של מה שאני רוצה.

"'אני לא יודע', זה 'כן'", היא חידשה לי.

עד אותו רגע חשבתי ש"אני לא יודע" זה "לא". שאם לא יודעים, אז אפשר לעמוד במקום ולעשות שום דבר. "אבל הוא משוגע", אמרתי. "גם אתה", היא ענתה. "אז לך תהיה המשוגע שאתה", מתייחסת לבלאגן שהסתרתי עד לפני רגע כל כך טוב, עמוק בראש.

לפני שהספקתי להבין שהיא חושפת לי את כל הקלפים, היא הוציאה את הקלף האחרון ובו הציעה לי את עסקת חיי. "חזי, אתה יכול לגרום לכל מה שאתה רוצה לקרות, רק תגיד כל הזמן מה אתה רוצה. בלי להסתיר או לברוח. גם אם זה אומר שמה שהנשמה שלך רוצה זה למות".

משאלת מוות

היום אני יודע להגיד שזה לא באמת מה שרציתי, אבל אז בנקודה הזו, היא לגמרי צדקה. הייתה בתוכי משאלת מוות, רק בשביל לקבל את אם כל הבהירויות. כזו שתחסל כל ספק או דאגה שגנבה לי עד היום לדעת מה אני רוצה, או להסיט אותי מהדרך להשיג אותו. הבהירות שמספרים עליה, אנשים שעברו התקף לב או כאלה שנרפאו מסרטן.

כמו בספר "מתה להיות אני", בו מספרת הגיבורה על מחלת הסרטן שכמעט הרגה אותה וגרמה לה להבין שבחירות חייה היו מתוך פחד. היא קבלה הזדמנות לחיות שוב, כי הבינה והיתה מוכנה לשחרר את עצמה מאיזו תוכנית דמיונית, שהיה נדמה לה שהיא צריכה לחיות. לשים לב למה שהיא רוצה. להגיד מה מתאים ומה לא, ולחיות באמת.

כזה בדיוק, רציתי לעצמי.

אחר כך, באמצע הלילה, בתוך האוטו של אבא שלי, בדרך בין חדרה לראשון, ניסיתי להבין איך אני עושה את זה. משחרר אותי ממה שנדמה לי שצריך, כדי לגלות מי אני ומה אני רוצה. "יש לך רק עוד שנה אחת לחיות", שמעתי את עצמי פתאום אומר. זה אולי יישמע לכם משוגע, להסכים למות, ועדיין מבין כל משפטי ההעצמה ששמעתי בחיי, זה המשפט שגרם לי סופית להפסיק להתאים את עצמי ל"תוכנית" שאולי מספקת ביטחון דמיוני, אבל לא מספקת אותי. וליצור אחת לעצמי, שמספקת אותי - ושום דבר לא בטוח בה.

וככה, יום למחרת עליתי על מטוס בחזרה לספרד, למקום שאולי יהרוג אותי ואחרי חודשיים של טיול איתו בקרוואן בחופים של ספרד, כמו שרציתי, הבנתי שלא באמת צריך.

לא באמת צריך להגיע ליום שבו נקבל התקף לב, סרטן או כל כאפה אחרת שיכולה להרוג אותנו, כדי להפסיק להיאחז מפחד במשהו בטוח רק כי הוא שם, ולהתחיל להיאחז בעצמנו. זה לגמרי מספיק שאנחנו יודעים שזה מה שהולך לקרות, אם לא נעשה את זה.

עם ההבנה הזו ורק איתה בלבד, הגעתי לברלין. מאז, ככה אני עושה את זה. ומה שניסיתי לעשות במשך 20 שנה דרך סטארטאפ עם שותפים, זוגיות בחו"ל ולהוריד את עצמי מהרעיון, אלוהים יודע כמה פעמים, הצלחתי לעשות לבד, בעצמי, תוך שבועיים.

"חזי, קיבלת ויזה לשלוש שנים", אמרה לי מיכלי כשהיא מתבוננת בדרכון שלי, שקיבלה בחזרה הרגע מהפקידה שישבה מולנו. "אני יודע, מיכלי", חייכתי אליה בחזרה. חיוך מעצבן כזה של מישהו שגילה לכם בהתחלה מה יקרה בסוף.