אם היו לי ילדים, ההורים שלי היו נחמדים יותר
"יכול להיות שההורים שלי כבר לא אוהבים אותי?", חקרתי חברה. "זה לא שהם לא אוהבים אותך", ענתה. "הם פשוט אוהבים את הנכד שלהם יותר". מזל שיש חברות
ביני לבין אחי מעולם לא התקיימה תחרות, כזו שעלולה להיגרר למלחמת אחים, על תשומת הלב של הורינו או בכלל. כל אחד מאיתנו נותר בגבולות הגזרה שהוגדרו לו, ונמנע מפלישה טריטוריאלית למשבצת של האחר. הוא היה החכם ואני היפה. הוא המופנם ואני המוחצנת. הוא הילד הטוב ואני – איך לומר זאת? פחות. בבגרותנו הפכה המשבצת להיות גם גיאוגרפית. הוא היגר לארה"ב ואני נותרתי כאן.
מאזן הכוחות הזה, כדרכם של איזונים עדינים, הופר. הוא הופר מרגע שהאחיין שלי הגיח לאוויר העולם, ובניגוד אלינו, לא נדרש לבחור אם להיות יפה או חכם. האסטרטגיה שלו היתה להיות תינוק, וחייבים להוריד בפניו את הכובע - הוא עשה את זה מושלם. איך אפשר להתחרות עם מישהו שמשחק כל כך מלוכלך?
את הרמז הראשון למציאות החדשה קיבלתי כשנסעתי לבקר את האחיין לראשונה. ההורים הגיעו לארה"ב עוד לפני הלידה, ונשארו שם מספר חודשים כדי לעזור לאחי ואשתו עם העולל החדש. מאחר שלא ראיתי את ההורים זמן מה, ציפיתי לפגישה נרגשת, אבל לא דמיינתי עד כמה. אבי הגיע לקחת אותי משדה התעופה, מנופף בידיו ממרחקים. "נועה", הוא קרא בהתרגשות, "דילן עשה קקי!". יום אחד עוד אכתוב נובלה על הקקי הזה, מרוב ששמעתי עליו במהלך החופשה. אבל לא רק עליו דיברנו, כמובן. דיברנו גם על כל אלה שהגיעו בעקבותיו. ההורים שלי לא יכלו להפסיק להתמוגג מהילד, ולנתח בפרוטרוט כל פעולה שהוא עשה. על פניו, חינני למדי, עד שנזכרים שמרבית הפעילות של תינוקות קשורה למעיים.
הרמז השני הגיע זמן לא רב אחרי הראשון, כשביקשתי מאימי להשתמש במחשב שלה וגיליתי שהיא החליפה את שומר המסך, מהתמונה שלי לתמונה של הנכד. אצל אבא שלי נותרה התמונה כשהיתה (בעיקר כי אין לו מושג איך מחליפים את שומר המסך, וטוב שכך). לפחות יש משהו שמזכיר להם איך אני נראית, חשבתי לעצמי בפאסיב-אגרסיב, בהתחשב בתדירות הנסיעות שלהם למיאמי.
את החלק הארי של זמנם בילו ההורים שלי שם. "הם גדלים כל כך מהר ואינני רוצה להחמיץ אף רגע", אמרה אמא. אבל רגע, מה איתי? גם אני עדיין גדלה! מצד שני, אם לשפוט מהמחשבה הקטנונית הזאת, אני בהחלט לא גדלה מהר כמו דילן. כנראה שככה מרגישים ילדים בכורים כשנולדים להם אחים קטנים. אני לא באמת יודעת כי אני הילדה הקטנה. כלומר, הייתי. כשנולדתי הוריי קנו לאחי רכבת חשמלית כפיצוי על תשומת הלב החסרה. אני עדיין מחכה לרכבת שלי. רק אומרת.
"יכול להיות שההורים שלי כבר לא אוהבים אותי?", חקרתי חברה. "זה לא שהם לא אוהבים אותך", ענתה. "הם פשוט אוהבים את הנכד שלהם יותר". מזל שיש חברות. עם חברה אחרת ניסיתי להבין כיצד מרגישים ההורים הטריים לנוכח התרכזות הסבים אך ורק בנכד, שלעיתים קרובות מגיעה על חשבון ההתעניינות בשלומם. במשפט אחד היא הבהירה את הסוגיה: "נפלא. אני צריכה בייביסיטר".
אם מקובל שהסבים הטריים עושים בייביסטר, הרי שההורים שלי שכללו את העניין הזה לדרגת מומחיות. כשדילן היה תינוק, הוריי קיבלו את משמרת הלילה, והעניקו לאחי ולאשתו שינה רצופה של שמונה שעות. כשגדל הם קיבלו את משמרת היום ולקחו אותו אליהם עד שעות הצהרים. כך כל יום ביומו.
ובכל זאת, מעורבות הסבים מגיעה עם מחיר, לא? חיכיתי לשעת כושר כדי לברר בעדינות עם גיסתי אם נוכחות הוריי רצויה עליה. הם שמרו בדיוק על דילן, כך שהצלחתי לתפוס אותה לבד כשחזרה מהספא. "תגידי להורים שלך שלעולם לא יעזבו את מיאמי", ענתה.
רק אחרי ליל הסדר הראשון שביליתי בלי ההורים, כי הם נסעו לעשות את החג עם דילן, הבנתי. "את יודעת מה את צריכה לעשות אם את רוצה לחגוג את החגים עם ההורים", אמר לי נמרוד וחיוך גדול נמתח על שפתיו. "את צריכה לעשות ילד". לעזאזל, ההורים שלי גאונים. בלי לעשות רגשי ובלי נדנודים, הם הצליחו להעביר היטב את הנקודה.
את הרכבת לה אני מחכה עוד לא קיבלתי, אבל במקומה קיבלתי טיסה. כלומר, כרטיס טיסה. את ליל הסדר הזה אני עומדת לחגוג עם המשפחה, כי אם את לא יכולה לנצח אותם – הצטרפי אליהם למיאמי.
