ההגדה שלהם: החוזרים והיוצאים בשאלה כותבים למשפחותיהם
נועה ירון-דיין חוששת שילדיה לא יחוו את תחושת השייכות שחוותה בליל הסדר. ארי אלון מתגעגע לתשובות של אביו, השופט מנחם אלון. בתו של ח"כ מנחם אליעזר מוזס זוכרת בדמעות את הבית החם של ילדותה, אבל גם את הגירוש שלה מהעולם החרדי - ויהודה ברקן מחכה לילדיו בסבלנות. על התפר שבין חמץ למצה - אישים ואמנים שחצו את קווי האמונה מספרים למשפחותיהם ביציאת מצרים שלהם
ליל הסדר הוא הלילה שלי. הלילה האהוב עלי בכל השנה כולה. זה הלילה המסוגל לצאת מעבדות לחירות. זוהי סגולתו המיוחדת, שכן בימים ההם בזמן הזה בדיוק, יצאו לחופשי שש-מאות אלף עבדים שהפכו להיות העם שלנו. כלומר אנחנו.
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
- העמוד המיוחד שלנו: כל מה שרציתם לדעת על פסח - והגדה להורדה
- ההגדה של ynet: מ"הא לחמא" - ועד "דיינו"
זמני כניסת ליל ההסדר ויציאת החג
בלילה הזה התמלאה הדרישה הראשונה בהיסטוריה לעצמאות ולחופש. הקריאה שהפכה לקריאתם של העבדים כולם לאורך הדורות - "שלח את עמי". כשחושבים על זה לעומק זה ממלא את הלב בתקווה. בעיקר כשיודעים שמה שקרה בימים ההם, יכול קרות גם לנו בלילה הזה. כי יציאת מצרים, כך אמר רבי נחמן מברסלב, מתקיימת בכל אדם ובכל זמן. כל אחד והמצרים שלו. כל אחד והפרעה שלו. כל אחד ומי ומה שמשעבד אותו. כל אחד והים שהוא צריך לחצות. כל אחד והמדבר הפרטי שלו.
את ליל הסדר בימי ילדותי אני זוכרת ממתחת לשולחן. נקודת מבט נמוכת קומה ומעניינת לכל הדעות. המבוגרים השקיעו הכל במה שעל המפה, ולא שמו לב שה"והגדת לבינך" האמיתי נעשה מתחת למפה. העולם של מתחת לשולחן היה כמו בטן אונייה ארוכה וצרה. לא הייתי שם לבד, יחד איתי היו עוד ילדים שהבינו שהאקשן האמיתי קורה דווקא מתחת לבמה המרכזית.
לאורך דפנות האונייה היו זוגות-זוגות של רגליים. רגליים של דודים ובני דודים, של סבתות וסבים, כמו גדר שעושה נעים ונותנת מחסה מהריצפה עד שולי המפה הלבנה. באמצע היה חלל חמים שבו שיחקנו באגוזים.
באוכל כמעט ולא נגעתי, המרור לא עניין אותי, וההגדה שנאמרה בסבב היתה כמו מנגינת רקע נעימה שעטפה הכל בבליל נעים של קולות רחוקים. סך הנתונים הסתכמו לכדי פס קול שמשדר ביטחון ויציבות. אין לזלזל בתחושה כזאת בנפש של ילדה. גם אם היו ריבים ובגידות ועקיצות על השולחן, מתחת לשולחן הרחם העשוי רגליים איחד את כולנו.
בלילות הסדר של ילדותי העולם היה מקום בטוח ומוכר, ובאמצע העולם עמד שולחן ואני ישבתי תחתיו. אני אומרת תודה גדולה לאבא ואמא שלי על הלילות האלה, וגם לכל שאר העוסקים במלאכה שבנו לי ביחד תפאורה של שייכות. גם אם מדובר היה בתפאורה בלבד, וגם אם זה היה ללילה אחד בלבד.
זו בהחלט אחת המטרות הרוחניות של ליל הסדר. זה סוג בסיסי ונחוץ של "והגדת לבנך". להגיד לבניך שהם שייכים. כשהם ימצאו את עצמם מנותקים ומעופפים יום אחד בחלל, רישומו של הרחם המשפחתי יחזיר אותם הביתה אל עצמם. עם כל ההקפדה על הלכות הפסח בבית שלי היום, לא בטוח שאני מצליחה ליצר את אותה תחושת שייכות מנחמת עבור ילדיי שלי.
השנים שחלפו העבירו אותי לעולם המבוגרים שעוסק במה שנמצא על השולחן ולא תחתיו. ועל השולחן שלי עומד בלילה הזה הרצון העז והגדול של כל מי שיושב אצלנו בשולחן, להיגאל. לצאת מעבדות לחירות.
לא יודעת עד כמה זה מחלחל אל מתחת לשולחן ללבבות של הילדים שלי, אבל כולנו על השולחן רוצים להשאיר מאחורינו את כל המשעבדים. את כל הנוגשים. את כל הצוררים. ולא לפחד מהמדבר. לא לפחד להחליף את הגן הכפוף והעבדותי שבנו, בגן בן חורין שיעזור לנו לזקוף את הראש ולהשתחרר עוד פעם. עוד קצת. כמו בימים ההם כך בזמן הזה. ולהתקרב עוד קצת אל מי שאנחנו באמת ואל מי שאנחנו שואפים להיות.
וזה מה שאני מתפללת שיחלחל עד החלל החמים שמתחת לשולחן. אני מתפללת בשביל ילדיי ובשביל הוריי ובשביל כולנו, שנזכה להאמין שאנחנו ראויים לגאולה. שנזכה להתגעגע אליה. ושנזכה לצאת שוב ושוב באומץ, מעבדות לחירות.
נועה ירון דיין, סופרת, חזרה בתשובה
לפני כשלושים שנה, במוצאי שבת פרשת משפטים, העברתי שיעור על פרשת השבוע בפני חוג בית סולידי בהרצליה. בתום השיעור ניגש אלי עורך דין ידוע בציבור, ואמר לי בדיסקרטיות, שלא הבין כלום מכל מה שאמרתי. מיד לאחר מכן הוא הוסיף: "מכל השיעורים שלמדתי בפקולטה למשפטים, אהבתי במיוחד את שיעוריו של אביך, ומאז אני קורא בהנאה מרובה את כל כתביו ופסקיו. יש לאביך יכולת נדירה להבהיר את הטקסטים הכי מעורפלים. לך, לעומת זאת, יש כישרון מיוחד לערפל את הטקסטים הכי בהירים..."
יומיים לאחר מכן נפטר אותו עורך דין באופן פתאומי, אך דבריו ממשיכים להכות בי כרעם ביום מעורפל, וגורמים לי לדמיין את החיים כליל סדר ארוך שבמהלכו כולנו מסובים סביב שולחן ערוך המרחף על פני ים הבלגן.
בראש השולחן מסב אבא זצ"ל, עוטה גלימת שופט עליון, על ארשת פניו נסוך חיוכו החם והטוב, והוא מבהיר בזה אחר זה את הטקסטים הכי מעורפלים של הגדת חיינו. כל הלילה אני שותק מנגד, בקצה השולחן המרחף, מסתנוור מפירושיו הבהירים של אבא, ומת מפחד שמא פתאום יקרוס השולחן הערוך וכולנו נצנח לעד למצולות החשוכות.
אף על פי כן אני ממשיך להאמין באמונה שלמה שאבא זצ"ל ימשיך להסב לעד בראש השולחן הערוך, וברור לי כשמש המסנוורת שגם באחרית הימים הוא ימשיך לעשות סדר בבלגן של הלילה הזה, הלילה הזה, הלילה הזה.
ארי אלון, סופר, מחנך ומרצה לפילוסופיה. בנו של השופט מנחם אלון, יצא בשאלה
ההגדה של פסח מדברת על ארבעה בנים. ואני פונה אליכם, ארבעת ילדיי המיוחדים. בניי ובנותיי.
אתם, שצעדתם איתי דרך ארוכה. דרך שבה לא היה לי אפילו רגע להסביר לכם לאן אנחנו צועדים. פשוט לקחנו את הפריטים הדלים שהיה לנו על גבנו, והתחלנו לפסוע. וזה הרגע לספר לכם: ביום שהבנתי שאנשים מנסים לקחת ממני את החופש, את החירות האישית שלי; אותם אנשים שקראו לעצמם רבנים, ובשם הדת עשו כרצונם. ובשם הכוח שניתן להם לעגו, זלזלו ופעמים שלא התייחסו – אזי החלטתי לצאת למסע, מסע של חיפוש.
ואותו מסע לקח אותי בדרך מדבר, ובדרך זו פגשתי חיות טורפות, נחשים, עקרבים. אכלתי זרדים, הפכתי אבנים, נכנסתי למערות, והכי חשוב, למדתי לצאת מהן. ואתם ילדים יקרים, צעדתם איתי. בחלק מהדרך היה קשה פחות, והיו רגעים שבהם היה קשה יותר. אבל הכי חשוב – הצלחנו.
אני מזכירה לכם; את הדרך סללתי גם לאנשים אחרים - ולא פחות מזה, לנשים רבות. הדרך לארץ החופש, לחירות, למקום שבו ניתן לחשוב עצמאית.
והבנתי כי אין דרך אחת טובה, אלא לכל אדם יש דרך שהיא טובה לו. שהותאמה לו; ולכל אחת מאתנו יש את הזכות החופשית להחליט מה טוב לנו בדרך צלולה ועצמאית. כי מי אותו אדם שהחליט שהדת ניתנה לקהילה מסוימת? ומי החליט למי יש מונופול על הכוח העליון? ומי בכלל החליט שהאמונה ניתנה לאדם כזה או אחר?
בעולם הזה: יש גברים, יש נשים, יש חרדים, יש דתיים ויש יהודים. אבל קודם כל יש בני אדם. וכן, למדתי שכולם שווים. מאמינה שאין דרך אחת טובה, מאמינה שלכל אחד יש דרך טובה משלו.
ואני בחרתי במה שטוב לי. את מה שנכון לי. ואני קוראת לכל אחד ואחת מכם לקום, להתבונן ולחשוב באמת: מה נכון לכם? האם אתם שלמים עם זה? ואם לא, ממליצה לכם לעשות את הצעד, את הפסיעה, את הדרך, בלי לפחד. כי אין טוב אחד, יש טוב שמתאים לבן אדם מסוים. באהבה, אמא שרי.
שרי דיסקינד, פעילת זכויות נשים, חרדית לשעבר
להוריי המופלאים, כשיצאנו ממצרים דאגתם קודם כל שלילדים יהיה את הביטחון כל צרכם. לפני שדאגתם לעצמכם, יצאנו למדבר כשלנגד עיניכם טובת הילדים. גם כיום, כשכבר איננו ילדים, אנחנו בראש שלכם בכל רגע.
כשאנחנו תקועים במִצרים אנחנו שוכחים את כל הטוב שאתם מעניקים לנו, ועל ידי היציאה מהמֵצרִים אנחנו זוכים לראות שוב כמה אתם מדהימים. אני רוצה לומר לכם תודה וסליחה על כך שכאשר היינו עבדים, לא ראינו אתכם.
ילדיי המקסימים, מכם אני לומד את כוחה של האהבה, וההגדה מעצימה את האהבה הזו ומלמדת אותנו המון. אבל אני רוצה לספר לכם על כוחה של הענווה.
אכילת מצה היא לחם עוני נטולת אגו. החמץ מלא בעצמו, מלא באגו. משה רבינו שהיה המנהיג הגדול ביותר בהיסטוריה, היה ידוע בענווה שלו. משה רבינו נטול אגו כי הוא ביטל את עצמו לה׳. הוא לא החשיב את עצמו עד כדי כך שהוא לא מוזכר בהגדה. את כל הקרדיט הוא השאיר לקדוש ברוך-הוא.
כזו היא גם המצה. חפה מאגו ועושה את תפקידה בשלמות. ענווה זה כוח. זו שמחה אמיתית, והיא מאפשרת את האינסוף בתוך הסופי. זה מתגלה בפסח.
נתי רביץ, שחקן, חזר בתשובה
טאטי, הייתי יושבת לידך ברגעים הקסומים שבהם היית הכי אבא שבעולם. מעריצה אותך כשהיית מספר את סיפורי הבעל שם-טוב. אחד הסיפורים האלה היה על החסידים שלא ראו את הירח ורצו לברך את החודש. הם נכנסו מאוכזבים לספר לו שהם לא רואים את הירח, ובעוד הוא היה שקוע בתפילות ובתחנונים - הם פצחו בריקוד חסידי בחוץ, ולפתע הלבנה הופיעה, הבעל שם-טוב יצא ואמר להם דבר גדול: שמחתכם גדולה מתפילותיי, "כי בשמחה תצאו" (ישעיהו נ"ה, י"ב). בשמחה תצאו מכל הצרות.
אני זוכרת שהייתי יושבת ושומעת את הדבר העצום הזה, ומתרגשת, ומרגישה את השמחה בכל הווייתי. בית חם ומחבק. בית מאוד לא שגרתי בעולם החרדי.
לא פעם כשהייתי נופלת כילדה, הייתי צועקת טאטי, טאטי. ואז החלטת לשלוח אותי למנצ'סטר באנגליה, ונגזר גורלי כגורל כל "המקולקלות". ילדה בת חמש-עשרה. אתה מחבק ושולח אותי ממך, מהעולם המאוד סגור הזה, שבו היה מותר לנו ללכת עד ביקור חולים וזהו.
שם, במנצ'סטר, נחשפתי לאהבת נשים. אני מתחתנת למרות שאני לא רוצה, מגלחים את ראשי, מסרסים אותי, עד שלא יכולתי יותר. בגיל עשרים-ואחת עם שני ילדים אני יוצאת אל העולם הגדול, יוצאת מעבדות לחירות.
הפסח הזה אני לא שוכחת את מי שעדיין לא יצאו מעבדות לחירות, מי שעוד לא הצליחו לשמוח את עצמן החוצה ממצריִם. אני מקדישה את פעילותי להן ולא שוכחת את מי שנשארו מאחור. אני יושבת בליל הסדר השנה כבת חורין, השוקדת להביא שמחה למי שאין להם שמחה, כדי שיצאו מהמצריִם שלהן לגאולה וחירות.
היידי מוזס, פעילה פוליטית ולוביסטית, בתו של ח"כ מנחם אליעזר מוזס מסיעת "יהדות התורה". חרדית לשעבר
לי יש שלושה ילדים, ואף לא אחד מהם חזר בתשובה. ואני אומר לכל אחד מהם: אם אתה רוצה, תחזור בתשובה. תחזור מפני שזהו רצונך, ולא כי זהו רצוני.
ולמרות שילדיי נשארו בעולם שממנו באתי, הם מכבדים את דרכי החדשה. בספר "משלי" נאמר: "חנוך לנער על פי דרכו", ואם הבן מרגיש שהוא כרגע לא רוצה, זה בסדר. כשאני הייתי בגילם גם אני לא רציתי לשמוע על העולם הזה. רק בסוף העשור החמישי לחיי התקרבתי ליהדות.
המסר של "והגדת לבנך" הוא להתוות את הדרך, להעביר את הסיפור. זה אחד המסרים החשובים ביותר ביהדות - אבל לא בכפייה. כפייה מוציאה מהמערכת. לכן הכלל של "חנוך לנער" תקף במיוחד כאשר מקיימים את מצוות "והגדת לבנך".
יהודה ברקן, שחקן, חזר בתשובה
אימי שתחיה ואבי ז"ל, אני מודה לכם על הקניית מוסר יהודי בבית יהודי חם. ועם זאת היה לי הצורך עם השנים לחזק את המוטיבים היהודיים בתוך מציאות חיי. משהו פנימי קרא לי להתקרב יותר, וכך הזדמן לי לפגוש הרבה זרמים ביהדות ולאהוב אותם.
בפסח אני חוגג גם את יציאת מצרים הפרטית שלי. אני התינוק הראשון במשפחתי שנולד חופשי בימים שבהם גיאורגיה הייתה חלק מברית המועצות, נצורה מאחורי מסך הברזל. כמו יהודי תימן היו גם יהודי גיאורגיה מנותקים מהעם זמן רב. הם לא היו בארץ ישראל בתקופת בית שני, למעט הכהנים והלוויים שנקראו לשרת בקודש.
גם אחרי שהוקמה מדינת ישראל, לאחר שיהודי תימן כבר עלו, עוד נותרו יהודי ברית המועצות, ובתוכם יהודי גאורגיה , בהסגר. בין השנים 1967 ל-1971 בעקבות קבלת אשרות יציאה לישראל של שלושה רבנים ממשפחת מיכאלי, התחילה שמועה בקרב היהודים שהנה הגיעה השעה, וסוף-סוף הם יזכו לעלות לארץ המובטחת. בממשל הסובייטי הבהירו שזה לא יקרה, אך יהודי גיאורגיה לא ויתרו.
בעיר כותאיסי התגבשה קבוצה סודית של 18 משפחות שהחלו במאבק ציבורי בממשל הגיאורגי, כולל שביתת רעב של כחודש מול הקרמלין. ב-14 ליולי 1971, כשבוע לפני הולדתי, נשבר הממשל הסובייטי ונתן לראשונה 30 אלף אשרות יציאה ליהודי גיאורגיה, כך שאני נולדתי כאדם חופשי.
ויש גם יציאת מצרים הפנימית שלי - הייתי ילד מאוד ביישן ומופנם. כל חיי חשתי שאני יודע ואיני מבין כלום. לכן הלכתי ללמוד משחק ותיאטרון, כדי לעבוד על הביטחון העצמי שלי. כשסיימתי את הלימודים, קרה דבר גדול בחיי - התעוררות וגילוי רוחני. לפתע הבורא נתן הזדמנות. נפתחו לי ערוצים שלא הייתי מודע אליהם. התחלתי לחשוב מחשבות מקוריות. התחלתי לקחת חלק וליזום, להפיק ולביים סרטים שגם זוכים לפרסים בארץ ובעולם. זו מעין גאולה פרטית. סוג של יציאת מצריִם אישית מכלא המופנמות.
כשייוולדו ילדיי ארצה להעביר להם את המסר שגיליתי באיחור: שהעולם הוא סוג של מציאות שמעלימה את הכוח האמיתי. המציאות מנסה, כביכול, לשכנע אותך שהיא מכתיבה את ההתרחשויות בעולם, ועליי לקבל את הדין!
אך האמת היא שהמציאות היא מהפנים-לחוץ. אנחנו פועלים מהפנימיות שלנו, גם אם הדבר נראה לנו חסר חשיבות. אבל מה שכל אדם מפיק מהפנים אל החוץ, משפיע על מציאות חייו הפרטית. סך כל המעשים של כולנו יוצרים מציאות כללית.
וכך, הבורא אמנם מברך ומחזק אותנו, אך הכוח נתון בידינו לשנות הכל לטובה; להשתיק את דיבורים החיצוניים הממעיטים את כוח הרצון והמעשה שלנו, כאומרים לנו שאין לנו סיכוי, או כוח, או זכות. בכל יום צריך קצת אופטימיות. בכל יום צריך קצת מעשים נכונים וטובים - ואז תשתפר מציאות חיינו הפרטיים מיום ליום.
זו החירות - שכל יום יהיה קצת יותר טוב. רק על ידי חיוביות, פתיחת הלב, חיזוק הביטחון וההתמדה במעשים באופן יומיומי ושוטף, ניתן לשנות דברים לטובה.
זבולון מושיאשווילי, שחקן, חזר בתשובה
צלמים: רפי דלויה, עילי קמחי, עמוס פרידלין
לפנייה לכתב/ת 
