מעבדות לחירות
שנצא מעבדות הדאגות והציפיות אל החופש להינות מהרגע ולהשתחרר מעכבות. איחולי חג אלטרנטיביים בטור מיוחד
כשבסופו של דבר שוחרר מהכלא, במקום להתמלא מרירות או שנאה, החליט להוביל מהפיכה של שינוי והוביל את בני עמו לחירות. סיפורו של נלסון מנדלה לעיתים מרגיש כמו גרסה מודרנית לסיפורו של משה ושחרור בני ישראל ממצרים.
בימיו כאסיר הקריא מנדלה לחבריו לכלא את השיר Invictus
שיר שמדבר על Self-Mastery, שליטה עצמית וחוסן נפשי.
המסר המרכזי והאפוקליפטי של השיר הזה הוא:
I am the master of my fate
I am the captain of my soul
איזו בחירה מעוררת השראה זאת, על אף סבל בלתי נתפס, הבחירה האצילית לפסוע בדרך של העצמה ולא להיכנע ליצר ולחולשה.
לעיתים נדמה לי שהכלא הנורא מכל הוא הכלא שאנו גוזרים על עצמנו, הכלא של החולשות שלנו. הכלא בו שוכן החושך הפנימי שלנו.
בראיון, סיפר נזיר בודהיסטי צלול ונינוח, כי על פי הנוהג, נזירים כמותו מתקלחים רק פעמיים כל ימי חייהם, פעם אחת ביום היוולדם ופעם ביום מותם. אותו הנזיר טען שבמערב אנשים משקיעים את כל זמנם בטיפוח ובניקיון הגוף, בעוד שבמזרח מתרכזים בניקיון התודעה.
הבודהיסטים טוענים שמי שאינו יכול לכוון את התודעה ולהרגיע מחשבותיו הוא כמו איש שאינו יודע לאן לכוון את החץ והקשת שברשותו.
מכל המאסטרים ואנשי הרוח הנשגבים האלו, הגעתי למסקנה שהכלא הנורא מכל אינו הכלא שאנשים כופים עלינו מבחוץ (למרות שאין ספק שישנם אתגרים חיצוניים רבים שעלינו להתמודד איתם...), אלא הכלא של התודעה שלנו. הרשע, הנורא מכל והחושך העמוק ביותר אינו זה שהטיל פרעה מלך מצרים, אלא החושך הפנימי שלנו שעלינו ללמוד להאיר.
כל אחת ואחד מאתנו, בדרכו שלו, מכיר את השדים שטמונים בתוכו. השדים הפרטיים, הייחודיים, הקסומים והאפלים שלנו. אלף פעמים ביום אני מבטיחה לעצמי שאתגבר על החולשות, על הפחדים שלי, וכמעט כל יום מחדש אני מנסה ונשברת.
הלוואי ובחג הזה נחכים ונלמד לנצח, בעיקר את עצמינו. שנצא לחירות מאותו הכלא שהכנסנו את עצמינו אליו. שנדע שאנחנו חופשיים לשנות ולהתחיל מחדש, כל יום וכל רגע.
שנרגיש אנשים חופשיים עם יכולת לשנות דפוסים ישנים. שנלמד לחבק ולאהוב את משה, את פרעה ואת כל עם ישראל שמתרוצץ בתוכינו וזועק לגאולה.
בתקווה גדולה שנהייה חופשיים מציפיות של אחרים ושל עצמינו, שנשחרר את הפחד והדאגה לעתיד, שנהייה נוכחים ברגע, נפוחים ושבעים בשולחן החג עם משפחותינו, ילדינו ובני ביתנו.
שנניח לרגע לכעסים ולדאגות ונחייה קצת יותר קרובים לשקט ולאמת שלנו.
ושנגיע כל אחד בדרכו, לארץ המובטחת שלנו.
