ה"מכות" של ההורים ואיך מעיפים אותן מחיינו
צועקים על הילדים למרות שתכננו להיות רגועים, דואגים להם בלי סוף, מתעצבנים שהם יותר מדי שעות בוהים במסכים ומתוסכלים מהחופש הארוך. הצד הפחות זוהר של ההורות שאולי שכחו לספר לכם עליו
כל הורה יודע לספר כמה הוא אוהב את הילדים שלו ואיך השתנו חייו מאז שהם נולדו אבל על דברים מתסכלים מתישים פחות כיף לדבר. אז הנה הם לפניכם, ה"מכות" של ההורים וגם פתרונות לחיים קצת יותר פשוטים.
1. חרדות
כשאנחנו הופכים להורים, לראשונה בחיינו יש מישהו שתלוי רק בנו. הדאגות והחרדות הופכות להיות חלק בלתי נפרד מחיינו: אכל מספיק? ישן מספיק? ומה הוא עושה כשאנחנו לא לידו? לא נראה שהחרדות ההוריות נגמרות אי פעם. תמיד יש לנו ממה לדאוג.
מה עושים? חיים לצד הדאגות, מבינים שהן חלק בלתי נפרד מההורות ולומדים לאט-לאט לשחרר את הילדים ולסמוך עליהם. זוכרים שהמטרה שלנו היא לגדל ילדים עצמאיים ולא להעביר להם את החרדות שלנו.
2. צעקות ועונשים
נכון שהבטחנו לעצמנו שאנחנו לא נהיה כמו ההורים האלה שכל הזמן צועקים על הילדים שלהם, מאיימים עליהם ומענישים אותם? אבל בפועל המעבר מההבטחות למציאות לפעמים קשה יותר משחשבנו. כשהילדים עושים משהו שלא לרוחנו אנחנו עולים על גדותינו, כועסים, מתפרצים, מאיימים ואפילו מענישים. אחר כך מתמלאים ייסורי מצפון.
מה עושים? קודם כל לוקחים נשימה ומבינים שגם אנחנו אנושיים ושאנחנו לא הורים מושלמים. מאמצים את כלל ה-70/30 שמאפשר לנו להיות רוב הזמן (70%) בהתנהלות שאנחנו רוצים להיות בה, ובחלק מהזמן (30%) לא. והיי, אם אנחנו לא מושלמים - גם הילדים שלנו לא מושלמים ומותר להם לפעמים לא להתנהג לפי הכללים.
3. מכת כינים
מכה שנעלמה מחיינו מאז שהיינו ילדים עד ששכחנו מקיומה ולא האמנו שהיא עוד קיימת, וחוזרת אלינו ביג טיים עם הילדים שלנו. נכון שלא האמנו שאנחנו נהיה ההורים האלה שרודפים אחרי הילדים שלהם עם מסרק צפוף ושמפו מסריח?
מה עושים? רותמים את כל הורי הגן למבצע חפיף, ויפה שעה אחת קודם.
4. רגשות אשם
ככה בלי ששמנו לב, עם לידת הילד הראשון מגיח מהרחם לא רק שק מי השפיר, אלא גם שק שלם של ייסורי מצפון. כשאנחנו בעבודה, כשחזרנו מאוחר, כשיצאנו לחופשה זוגית או לפגישה עם חברה, כשאיחרנו לגן, כששכחנו לשלוח אותם עם חולצה לבנה, עם מטריה או עם עוגה, כשלכולם יש ורק לו אין, ועוד ועוד סיבות ממלאות וגודשות את שק ייסורי המצפון העמוס שלנו.
מה עושים? רגשות אשמה לא עושים טוב לעור הפנים וגם לא ליחסים במשפחה. או שאנחנו מחליטים לעשות שינוי (למשל, לחזור מוקדם יותר ולבלות יותר זמן עם המשפחה) או שלא – ואז לחיות עם זה בשלום, ולתווך את זה לילדים עם הסבר בהתאם לגילם.
אולי יעניין אותך גם:
לגדל ילד שלא אומר אוף על כל דבר
דרכים פשוטות לגרום לילדים לשתף פעולה
5. חוסר שינה
כשהם תינוקות הם בוכים לילות שלמים - גזים, כאבי שיניים, לא מוצאים את עצמם, לא יודעים להתבטא, לא תמיד אנחנו יודעים אם חם להם, קר להם או כואב להם. כל מה שאנחנו יכולים לחשוב עליו זה מתי הם כבר ירדמו ואנחנו נוכל לחטוף תנומה עד הפעם הבאה. כשהם גדלים ומתחילים לצאת בערב אנחנו לא ישנים מדאגה - עם מי הם הלכו ולאן ומתי יחזרו ואז הם הולכים לצבא ובכלל צפויות לנו לפחות שלוש שנים של דאגה ללא שינה, ואחר כך מגיע הטיול הגדול. בקיצור, הורות ושינה לא הולכות ביחד.
מה עושים? כשאומרים לך "לכי לישון כשהתינוק ישן" - תאמצי את הרעיון. הכביסות והכלים יחכו. הוא צריך אמא שפויה שגם לא תירדם באמצע ההנקה. ולגבי הילדים הגדולים - מלמדים אותם מותר ואסור, נואמים את נאום ה"תיזהר/י" לפני היציאה וסומכים עליהם.
6. פינוק יתר
הסבתות אומרות "אל תקחי אותו על הידיים, הוא יהיה מפונק", ואנחנו מתעצבנות: "מה הן מבינות? כמה חשוב הבונדינג בין ההורים לתינוק". נכון, לקחת על הידיים בשבועות הראשונים זה לא פינוק. זה פינוק כשלוקחים על הידיים ילד שיכול ללכת בעצמו, כשמלבישים ילד שיכול להתלבש בעצמו, כשמקלחים ילד שיכול להתקלח בעצמו וכשמסדרים מערכת לילד שיכול לעשות זאת בעצמו. כשאנחנו עושים עבור הילד הוא לא מפתח יכולות לעשות דברים בעצמו. ואז, איך הוא יסתדר בעולם? הרי אנחנו לא נהיה שם תמיד לידו.
מה עושים? מפסיקים בהדרגה לעשות עבור הילדים שלנו דברים שהם יכולים לעשות בעצמם, מראים להם את היכולות שלהם ואומרים "אתה כבר גדול ויכול לעשות בעצמך, אני כאן אם תצטרך עזרה". בנוסף, נותנים המון עידוד: "איזה יופי! הצלחת ללבוש לבד את החולצה! מחר תנסה ללבוש את המכנסיים".
7. גיל ההתבגרות
הם צועקים, טורקים דלתות, נוהמים ולא משתפים פעולה - ברוכים הבאים לגיל ההתבגרות. החדשות הטובות - זה עובר, החדשות הטובות פחות - זה לוקח כמה שנים של סבל לכל הצדדים. כן, זה לא רק אנחנו. הם גם סובלים. קשה להם עם איך שהם נראים (איך זה מרגיש לקום כל בוקר ולראות מישהו אחר במראה? לשמוע קול אחר? לחשוב: זה אני? מי אני בכלל? יפה? מכוער?), קשה להם חברתית (מי החברים האמיתיים שלי? למה הוא אמר עליי ככה?) ובתקופה הכי קשה ומבלבלת הזו – עוד דורשים מהם להתרכז, לשבת בכיתה וללמוד, מערימים עליהם שיעורי בית, עבודות ומבחנים במקצועות שרובם לא מעניינים אותם.
מה עושים? חשוב להיות שם עבורם. להכיל את תופעות הגיל בסבלנות, באהבה ועם הרבה אמפתיה. לא לנאום להם "אני בגילך" ולא להטיף מוסר. להקשיב להם, להציב גבולות הכרחיים ובעיקר לאפשר חופש בחירה ככל האפשר. לזכור שזה באמת לא נגדנו, גם אם זה נשמע כך. לסמוך עליהם, וגם עלינו שעשינו עבודה די טובה עד עכשיו.
8. מסכים
זה מטריף אותי לראות את הילדים שלי הופכים לבטטות מסכים. הם יושבים מול הטלוויזיה הדלוקה, ובמקביל שקועים בסמארטפונים, ובין לבין גם משחקים במחשב. אנחנו אומרים להם שכשאנחנו היינו ילדים שיחקנו בחוץ ולא היו טלפונים חכמים, והם מגחכים מאחורי המסך או בכלל לא מגיבים. אנחנו מנסים להגביל ולא ממש מצליחים. כועסים, מתעצבנים, מענישים ומחרימים.
מה עושים? קודם כל נותנים דוגמה אישית. תסתכלו עליהם ותראו אותנו. גם אנחנו לא יכולים להוריד את המסך מהיד, קופצים עם כל צפצוף, עונים לכל שיחה והודעה. אין לנו זמן נקי מרעשי רקע. רוצים זמן-משפחה ללא מסכים? הגדירו זמן כזה, ועמדו בו בעצמכם. זמן שבו כולם - כולל אמא ואבא - מניחים את הניידים בצד, לא עונים, לא שולחים הודעות, לא בודקים פייסבוק ועושים משהו כיפי ביחד.
לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
9. מכת בכורות
אין מה לעשות, עם הילד הראשון עושים את כל הטעויות. על הבכורים בדרך כלל מוטלת אחריות רבה (לעזור עם האחים הקטנים, להתבגר ומהר) והם גם בדרך כלל הכי קשורים להורים (הם היו המבוגרים הבלעדיים בחייהם בשנים הראשונות, ולא היו דמויות בוגרות אחרות כמו שיש לאחים הקטנים) ולעתים גם יותר מפונקים בשל כך. הם עלולים לחוות קשיים חברתיים משום שלא גדלו בקבוצת השווים. האחים הבאים כבר נאלצו ללמוד להמתין בתור, לחלוק, לדחות סיפוקים, להסתדר עם ילדים ועוד - כי תמיד היה שם מישהו גדול וחזק לפניהם.
מה עושים? מודעות למאפייני הבכורים, שימת לב להתנהגויות שאפשר לשפר ועבודה על כך מגיל צעיר. לבכורים יש גם לא מעט יתרונות. אם מאפשרים להם לעזור ולקחת חלק הם לומדים לשתף פעולה.
10. חופשים
חופשת פסח, החופש הגדול, חופשת סוכות וכל החופשות הבלתי צפויות שביניהן, שלגמרי לא מסתדרות עם לוח החופשות של מקומות העבודה של (רוב) ההורים. רוב הזמן אנחנו עסוקים בלקמבן קייטנות יקרות להחריד, לסנג'ר סבים ודודים וקרובים אחרים, להזמין חופשות (גם הן יקרות להחריד) או בלית ברירה לקחת ימי חופשה על חשבוננו (כבר נגמרו מהחופשה הקודמת). עד מתי?
מה עושים? כועסים, מתעצבנים, נאנחים ומוחים.
הכותבת
היא מדריכת הורים ומאמנת אישית בגישת אדלר
לפנייה לכתב/ת 
