ביי גירלז: נפרדים מהבנות של "בנות"
האנה נאלצה להתבגר, מארני איבדה את כתר הנסיכה, שוש הביאה קצת נחת לדור ה-Y, וג'סה היא זו שמצאה אהבה. "בנות" הגיעה לסיומה, וזה הזמן להגיד שלום לאותן נשים ש(אולי) היו קול של דור. זהירות, ספוילרים בפנים
על ארבע נשים סיפרה "בנות", שהגיעה אתמול (ב') לסיומה. ארבע נשים צעירות, מבולבלות, שחיו בעיר הגדולה מכולן וניסו להבין מה הן רוצות לעשות עם עצמן. אם בכלל. במשך שש עונות הן התבגרו (קצת), התעצלו לא מעט, וחשפו משהו על הוויה נשית בעולם שלנו. זה היה סיפורן.
החברה לשעבר: ג'סה
"אני לא יכולה לראות אתכם מחר", אומרת האנה בסצנת פתיחת הסדרה להוריה, שהגיעו לניו יורק במיוחד כדי לראותה, "אני עסוקה מדי בלנסות להפוך למי שנועדתי להיות".
האנה היא ראשונת הבנות שמופיעה ב"בנות". ואז מגיעה ג'סה (ג'מימה קירק). יפה יותר, מסעירה יותר, עם מבטא לא מכאן וקילומטראז' חוויות מרחבי העולם שהאנה הצליחה רק לחלום עליו בשנתיים שחלפו מאז חלקו קורסים בקולג'.
האנה מעולם לא נועדה להיות ג'סה, אבל בהחלט רצתה הרבה משלה - מינוס המטענים שלא מדברים עליהם. את הסטייל, את הגוף, את החופש לקום ולעשות, ולפעמים גם לעזוב בלי לחשוב על ההשלכות.
כשהיא הלכה, זה תמיד היה על הקצה. היא שכבה עם בחור אקראי בבר במקום לבצע הפלה (וקיבלה מחזור תוך כדי), הזמינה את חבריה לאירוע סודי שהתגלה כחתונתה (ובהמשך התגרשה תמורת סכום כסף מכובד), התאשפזה במוסד גמילה מהרואין וסולקה אחרי שלעגה לשאר המטופלים, גנבה להאנה את אהבת חייה - או כך לפחות ראתה האנה את הדברים, עד שהבינה טוב יותר.
בזמן שהאנה התמסרה לתוכנית הלימודים היוקרתית באיווה בעוד אחד מניסיונותיה להפוך לקול של הדור, החלה ג'סה להקשיב לראשונה לקול שלה. היא נרשמה ללימודי פסיכולוגיה (אותם עזבה בהמשך, כשהבינה שהיא צריכה לטפל קודם כל בעצמה), התנקתה מסמים והתמידה בפגישות של מכורים-אנונימיים.
אבל האנה לא הייתה שם כדי לזהות את השינוי. כתמיד, ככל הבנות ב"בנות", היא התרכזה בעצמה. במקומה, היה זה אדם שהפך עבור ג'סה לכל מה שהיא והאנה התיימרו להיות אחת בשביל השנייה - אך מעולם לא היו באמת. הם הלכו יחד למפגשי התמיכה, רבו אך גם התפייסו ודיברו על מה שקרה. הם היו חברים, כי ג'סה הייתה זקוקה לחבר ואזרה את האומץ להצהיר זאת בפני אדם.
ואז הם הפכו לנאהבים. ג'סה לא תכננה לפגוע בהאנה, דחתה את אדם שוב ושוב בטרם נעתרה לחיזוריו. אך לראשונה בחייה הצליחה להתמסר, להרגיש את הלבד ביחד, והחליטה להקריב את מה שנותר מהחברות הישנה.
בסופו של דבר גם האנה הבינה, או אולי פשוט הרפתה מן הפרטים הקטנים. מה שהיה בינה לבין אדם נגמר. מה שהתחיל בין ג'סה לאדם קורה לגמרי, וחזק מספיק כדי לשרוד את פנטזיית החייאת יחסיה של האנה עם אדם מן הפרק השמיני בעונת הסיום. אדם כבר לא יישא אותה לאישה ויבנה לתינוק שלה שידות. ג'סה כבר לא תצליח להקהות את הכאב עם עוד קצת סקס מזדמן בבר השכונתי. השניים, לפחות לעת עתה, נמצאים זה בזרועות זו. האנה ממשיכה הלאה.
בפרק הלפני אחרון בסדרה נפרדנו סופית מדמותה של ג'סה. "הייתי כלבה", היא אומרת להאנה במסיבת האירוסין של שוש, אליה הגיעו שתיהן בלי הזמנה (כן, גם החברות עם שושנה התגלתה כרופפת) - וממשיכה בהתנצלות על הכל, הראשונה בתולדות שש העונות. "אני כבר לא יודעת מי צריכה להתנצל על מה, כדאי שפשוט נפתח דף חדש", עונה האנה בחיוך, בדמעות. ביחד הן מודות שטעו, שהשתדלו לעשות את המיטב, שלפעמים היה פשוט נורא. בפרק האחרון בסדרה, ג'סה כבר לא הייתה שם. הפעם זה תורה של מארני לשחרר אחיזה. להשתדל לעשות את המיטב, להרפות ולצאת לדרך חדשה שתהיה לגמרי שלה.
החברות בין ג'סה להאנה, כשאר החברויות בין בנות "בנות", הייתה אינטרסנטית, תלויה בדבר, רצופה ברגעים קסומים של ביחד ויותר של לחוד. היא הייתה, זה בטוח, והיטיב לתאר אותה אלייז'ה (אנדרו ראנלס), שותפה לדירה של האנה, בטרם עזיבתה את העיר. "יצרת פה כמה חברויות נפלאות", הוא אומר - ואז פורץ בצחוק מתגלגל שמדביק גם אותה. "חברויות נפלאות... אין כזה דבר".
(ענת טייכר)
זו שערפו את ראשה: מארני
הו מארני. נסיכה יפה, נסיכה מרגיזה. יש שיגידו שבסדרה של דמויות מעצבנות - היא אפילו הייתה המלכה. תמיד חושבת שהיא יודעת הכל, תמיד נראית כאילו יצאה מקטלוג, תמיד חושבת שמגיע לה הכל. ותמיד מפשלת.
מארני (אליסון וויליאמס ההו-כל כך-יפה) התחילה באמת בתור הנסיכה של הכיתה. זו שידעה מה היא רוצה, עם חבר מעריץ ועבודה שנשמעה מגניבה. אבל יוצרות הסדרה הזו ידעו: סופה של כל נסיכה להתפוצץ. כשאת מתייחסת לדברים כמובנים מאליהם - הם יזכרו לירוק עלייך בסיבוב הבא. ותמיד מגיע הסיבוב הבא.
וכך, מעונה לעונה, היא ירדה מגדולתה. הפינוק היה בעוכריה, לפעמים גם היופי המסנוור. היא משכה גברים, אבל לא ידעה איך לנהל זוגיות שוויונית. היא השקיעה בעבודות שקסמו לה, אבל לא באמת רצתה לעבוד קשה. וכשהבינה סוף סוף שצריך לעבוד קשה אם רוצים להגשים חלום - היא גם נאלצה להבין שלא כל חלום הוא בר הגשמה.
אז מארני כשלה בקריירה ובזוגיות, אבל אפשר להגיד עליה דבר אחד, שבסדרה הזו הוא בכלל לא ברור מאליו: היא הייתה חברה. בפרק האחרון היא מחליטה לוותר על החיים המקרטעים בעיר ועוברת לגור עם האנה ובנה. מעין בעל, מינוס ההכנסה. ייאמר לזכותה שהיא באמת נמצאת שם בשבילה - גם עוזרת להחליף חיתול, וגם סופגת את כל המרמור והכעס של האם הטרייה. החטא העיקרי שלה הוא הביקורתיות שכנראה תמיד תהיה חלק ממנה.
כן, מארני עדיין מרגיזה, אבל היא גם חברה טובה. ג'ני קונור, התסריטאית שיצרה ביחד עם דנהאם את "בנות", אמרה בראיון ל-ynet שהיחסים הללו הם למעשה המוקד של הסדרה: "כולם חושבים שזה הסיפור של האנה ואדם, אבל הרומן המרכזי הוא האנה ומארני". הפרק האחרון הוא הוכחה להכרזה הזו - ראינו ב"בנות" הרבה צדדים קשים של חברות בין נשים (לפעמים היה נדמה שהיוצרות לא מכירות בכלל את הצדדים היפים של סיסטרהוד, כאילו אמרו - בואו נתרחק כמה שיותר מ"סקס והעיר"), אבל הייתה פה חברות אחת אמיתית. והיא שרדה.
(נילי לוין)
לאהוב אותה: שוש
אחרי חמש וחצי עונות (וחצי, כי בעונה האחרונה היא בקושי נצפתה) שושנה הפכה מקוריוז לסוג של בן אדם. סוג - וחשוב לדייק כאן, כי לכאורה היא עברה את תהליך ההתבגרות הנכון, רק שסגירת המעגל שלה הייתה מהירה כל כך שהוא הרגיש מאולץ למדי. חבל, כי מבין ארבע הדמויות הראשיות היא היחידה שחשבה על העתיד, והעובדה שבסוף חייה נראו בדיוק כפי שדמיינה אותם - הייתה אמורה לרגש, או לפחות להוות איזושהי אמירת סיום, במיוחד עבור הצופים שכל כך אהבו את דמותה.
קל לאהוב את שוש. מצד אחד אפשר לגחך עליה, מצד שני כשהיא אמיתית, ולא רק דמות משנה עם תסרוקות הזויות ופיג'מות ילדותיות, אלא באמת מישהי שמרגישה ואומרת את שעל לבה בכנות נוקבת - היא הבן אדם שהכי קל להזדהות איתו. שוש תמיד הייתה שונה משאר הבנות, היא לא הייתה עסוקה בלדבר על הרצונות שלה, אלא פעלה להשיגם. כששאר הבנות חיפשו את עצמן, היא חיפשה עבודה. בעוד שכולן חגגו את החיים, היא עצרה לשאול "איך זה שארבע שנים אחרי הקולג' השגנו כל כך מעט?".
שוש היא זו שאמרה להאנה שהיא נרקיסיסטית, הטיחה בג'סה שהיא כמו רעל ואף הרביצה למארני כשגילתה שהיא שכבה עם ריי. היו לה חוקים שמלווים ברצונות ועקרונות, אבל הם לא הפכו אותה לדמות מאיימת כמו ג'סה. ואפילו שהיא הוצגה כקוריוז, היא הייתה הרצינית מבין כולן. אתנחתא למצקצקים על דור ה-Y.
והיא גם התפתחה. מהעונה הראשונה שבה הייתה בתולה שמצטטת ספרי עזרה עצמית, לאישה עצמאית, בוגרת לימודי עסקים, אשת העולם הגדול, וכמובן - אשת איש. כל הדברים שהיא רצתה הסתדרו לה. ובכל זאת, בפרק הסיום שלה, זה לא היה מעניין או מרגש. איך זה שסדרה שלמה עוסקת בהתבגרות, והדמות היחידה שאשכרה מתבגרת "לפי הספר", לא מקבלת את הכבוד הראוי לכך?
יכול להיות שהסיבה היא קוצר זמן. יש סדרה לסיים, האנה בהריון, למי יש זמן להתעסק בחבר החדש של שושנה. רגע לפני האירוסים המפתיעים שלה, הייתה תחושה ששוש חוזרת לסדרה. ראינו אותה עונה בחוסר כנות על השאלה של ריי, "באיזה בניין היית מעדיפה לחיות, בניין יפה עם נוף לבניין מכוער או בניין מכוער עם נוף לבניין יפה?". אף שברור ששושנה תמיד תעדיף לחיות בבניין יפה ומקסימום תקנה וילון כדי להסתיר את הנוף המכוער, היא עונה את התשובה שהיא חושבת שהיא הנכונה - בניין מכוער עם נוף של בניין יפה. השקר הזה נסלח, לא קל לשבת מול האקס המיתולוגי ועוד לנסות להרשים אותו. אבל אז, פוף! כל המורכבות נעלמת והיא מאורסת. עם מי, למה וכמה? לא מספרים. האם יש לה חששות לגביו, על מה הם רבים, איך הסקס שלהם, והאם היא חושבת על ריי מדי פעם? לא ידוע.
למרות זאת, עדיין אפשר וראוי לסכם את דמותה. סביר להניח ששוש לא תברח ביום חתונתה ושהיא באמת מאושרת. הסוף שלה אופטימי - וברגע שבו אמרה לבנות שהן לא חברות יותר, היא סיימה את תהליך ההתבגרות שלה. שוש, שהתחילה כדמות משנה, גם מסיימת את דרכה כדמות משנה, רק שהפעם זו הבחירה שלה. לא האירוסים הפכו אותה לבוגרת, אלא ההבנה שהיא לא צריכה להתעסק בשטויות שלהן יותר. היא קיבלה את מה שרצתה, וגם בלי ריגוש - זה משמח. היא הולכת להיות בריידזילה מהגיהנום, אמא הליקופטר לילד גאון ומלוכסן עיניים, וימי ראשון שלה יהיו מלאים בבראנץ' עם נשים משעממות בעלות תיקים יקרים מדי - אבל אתם יודעים מה? היא תיהנה מכל רגע כי זה מה שהיא רוצה. ולהתבגר זה למצוא את הדברים בחיים שעושים לך טוב, ולהתמיד בהם. מזל טוב שוש, הצלחת וזה לא מובן מאליו.
(אינה טוקר)
האישה והקול: האנה
"למה לא אמרת לי שיהיה כל כך קשה?", מטיחה האנה באמא שלה בפרק האחרון, ומסכמת בכך את הדמות שלה ובו זמנית גם את הזעקה שעולה מכל אם טרייה, בימים הקסומים שלאחר הלידה. ב"בנות" כמו ב"בנות", נחשף כל הצד הפחות נעים של העניין. הדימום, החלב הדולף וההרגשה שלא משנה מה - את פשוט גרועה.
האנה הורבאת' התחילה את הסדרה כדמות מפונקת ובלתי נסבלת, והיא גם סיימה אותה באופן הזה, אבל בכל זאת חל בה שינוי. העונה האחרונה הייתה העונה שבה היא פתאום הפכה לדמות שאפשר להבין, להתחבר אליה, אפילו לאהוב. מבחורה שלא מבינה למה ההורים שלה מפסיקים לממן את החיים שלה, היא הפכה לבחורה שמתקשה להבין למה הילד שלה הוא לא התינוק מהאגדות ומהאינסטגרם. בניגוד לעבר היא אולי מתקשה, אבל היא בסופו של דבר מבינה - יש דברים שאי אפשר לברוח מהם, יש דברים שגם לא באמת רוצים לברוח מהם. אולי רק לרגע קט.
לינה דנהאם לא ריחמה על הדמות שהעניקה לעצמה - היא הייתה ילדותית, מרוכזת בעצמה, הפחות יפה בחבורה והמתפשטת מכולן. היא גם העניקה לעצמה את הבחורה עם השכל ואת זו שעברה כברת דרך ארוכה יותר משאר החברות במהלך העונות של הסדרה.
היא השתכרה, התאהבה, הסתובבה בברוקלין חסרת מטרה ועברה בין עבודות. היא הייתה מביכה והיא הייתה מצחיקה. היא הביאה לחיינו את אדם - דמות נהדרת בפני עצמה ובחור יוצא דופן בעולם הטלוויזיה. בהתחלה הוא נראה כמו בחור מתעלל, ובסופו של דבר כולנו התאהבנו בו. סוף טוב לזוג הזה לא קיבלנו. "בנות" הזכירה לנו שזוגיות שמחמיצה, לא חוזרת לפרוח, אבל לרגע קט היה נחמד להאמין שנזכה לסיום מהאגדות.
ואי אפשר לדבר על האנה בלי לציין (בקצרה, כי באמת שהוא כבר נטחן) את פרק שלוש בעונה הזו, שבבת אחת חשף את כל מה שצבוע בגווני אפור בהטרדה מינית, ואת כל מה שכל אחת ואחת חוותה והתקשתה להסביר במילים. גם שם הבנו שהאנה והסדרה באמת התבגרו עם השנים.
אז אותה האנה חיה חיים אחרים מאוד בפרק האחרון של הסדרה. היא מתגוררת באזור כפרי, נאבקת בניסיון להניק את הבן
שלה (ותודה לדנהאם שהראתה את הדילמה הלא פחות ממייסרת הזו בלי לפתור אותה תוך שתי שניות כאילו היא רייצ'ל גרין).
החיים לא מחייכים אליה, והיא כועסת על כל מי שנמצא סביבה. על מארני, על אמה (שמגיחה לשיחת תוכחה נכונה עד כאב) ועל הילד ש"שונא אותה". ברגע האחרון של הסדרה היא מצליחה פתאום להניק אותו, אחרי שבועות שניסתה זאת ללא הצלחה. לא כל צרותיה נפתרו באותו רגע - אבל היא יודעת שהיא חזרה הביתה לבן שלה, ושהיא אוהבת אותו. את העבודה הזו היא לא תעזוב כל החיים.
וזה היה גם הרגע שמולה, על הספה, דמעה אחת ירדה. אולי מהתרגשות מרגע אימהי יפה, ואולי כי בכל זאת, ולמרות הכל, נפרדנו עכשיו מחברה. לא בטוח אם היא הייתה קול של דור, אבל היא הייתה קול חזק. תודה.
(נילי לוין)
לפנייה לכתב/ת 
