"שמונה-עשרה מלקות": החיים מסתכמים בחופן בוטנים

שם הספר, 'שמונה-עשרה מלקות', לא לגמרי הולם אותו. ספרו השמיני של אסף גברון שואב אמנם השראה ישירה מפרשה היסטורית מימי המנדט הבריטי, שנודעה בשם "ליל ההלקאות", אבל הדרמה הקינקית שנרמזת בשם הזה, החבטה המחשמלת באחוריים, שייכת כמדומה למחוזות אחרים. הגיבור והמספר של הרומן - נהג מונית חמוד, מתאגרף חובב ובלש חובב עוד יותר - מפליק לבחורה בטוסיק במהלך סצנת מין קצרה. אבל האלימות שמבטא הרגע הארוטי הזה נותרת סמלית; מחווירה ביחס להצלפות חורכות העור מהפרשה ההיסטורית ברקע הדברים.

"שמונה-עשרה מלקות". השם לא לגמרי הולם את הספר

גברון, שהחל לפרסם בשנות ה-90, התנסה ככותב בז'אנרים שונים של ספרות פופולרית (פופולרי ביחס לשוק הספרות המערבי, פחות אצלנו). ספרו הקודם, 'הגבעה', יצר רושם שאפתני ויומרני יותר לעומת ספרו החדש, מעצם ההתמקדות בחיי התנחלות ותושביה, והעיסוק בחומר סיפורי-פוליטי טעון, בתולי-עדיין מבחינת ספרות המיינסטרים הישראלית. 'שמונה-עשרה מלקות', כפי שמוכיחה גם העטיפה הפופית-רטרואית שלו, מכוון לאזורים מסחריים ומבדרים יותר. גיבורו, אותו נהג מונית המכונה "תנין", הופיע בספר מוקדם יותר של גברון ('תנין פיגוע' מ-2006), אבל הקשר בין הספרים לא נראה מהותי ומחייב. גברון מצטרף כאן לזרם המתגבר של ספרות בלשית ישראלית מהעשור הנוכחי. ובכלל, להתאקלמות הנמשכת של כתיבה ז'אנרית גלויה אצלנו (ספרות דיסטופית-אפוקליפטית, רומנים היסטוריים פופולריים, ובקצוות ספרות מדע בדיוני).

התחושה הזאת של נורמליזציה סגנונית, של הרפיה מכללי המשחק של פרוזה ישראלית-ריאליסטית-אמנותית-פסיכולוגית, מהדהדת בנונשלנטיות שמנשבת בין דפי הספר, ועל פניו מונעת ממנו לספק את הסחורה המתבקשת מספרות מתח. בניגוד לרגשות ההשפלה והנקמנות שהידהדו במלקות שספגו בשנות ה-40 לוחמי אצ"ל וחיילים בריטים, גברון בנה ספר בלשי סביב השאיפה לעשות נעים. אקדחים נסתרים נשלפים כאן ברגעי מפתח, רציחות סדרתיות, סיפורי סחיטה, הרעלות מתוחכמות; אבל בדומה לנסיעה רגועה במונית - ובפרט אצל הנהג חובב הבוטנים של גברון - כל גילוי מרעיש יוצר רושם של המהום נעים, מלוח, שמנוני.

להרפתקת הבילוש של התנין מצטרף ידידו, הייטקיסט לשעבר, ושניהם מקבלים מעין שיעור בהיסטוריה רכה. המורה העיקרית - קשישה אלגנטית, מסתורית, שאיתה מתיידד הנהג בנסיעות קבועות לבית העלמין - מטילה עליו ג'וב בלשי: לצלול לנבכי סיפור אהבה פרטי-היסטורי מימי המנדט שהדיו מתפרצים להווה הספר; לגלות מי רצח את אהוב נעוריה, לפני שתצטרף אליו כקורבן של רוצח עלום.

קשישים פלמ"חניקים וסודותיהם, אינטריגות רומנטיות בין לוחמי מחתרת, סיפורי ונדטה בני עשרות שנים הם דלק עלילתי מוכר בספרות ובקולנוע המקומיים (גם הרומן הבלשי-הקומי של יונתן שגיב, שראה אור לאחרונה, מתרחש בבית אבות). בדומה לאופרת סבון, מנגנון המתיחות המרכזי כאן מתבסס על שימוש בדיאלוגים מתמשכים ונקטעים, בווידויים חלקיים, סותרים, מפוקפקים מפי דמויות מתחלפות, חיות ומתות, משתפות פעולה וחמקניות, ששני הבלשים צריכים לפענח ולקטלג את קשרי הברית והעוינות ביניהן. המאמץ העיקרי של הגיבור וידידו מתבטא בניסיונות דיבוב והודאה שהיו מרוויחים מדיאטה וקיצוץ שומנים - לטובת חוויית קריאה חתיכית יותר. חלק מהעיכובים בניסיון לדלות מידע מהקשישים הנסערים והתחמנים יוצר רושם רפוי ולא מוצדק. והרפיון הזה מתבלט דווקא לאור השימוש המסורתי בטיפוסים ובמוסכמות מספרות הבלש וסרטי הפילם נואר. שתיים ואפילו שלוש דמויות פאם-פאטאל מופיעות בספר, למשל, ואף אחת לא מעוררת את האפקט המהפנט, הקודר, הארוטי, ששמור לדמויות כאלה.

אסף גברון. מצטרף לזרם הספרות הבלשית(צילום: מוטי קיקיון)

ובכל זאת, אולי דווקא בזכות המתיחות הרופפת שמאפיינת את הספר, נהניתי ממנו. מהשימוש הנונשלנטי, האנטי-מותחני, בספרות מותחנית. המספר של גברון, שמקריין את הספר בלשון עבר כמו-קולנועית, הוא בחור טוב מבחינת קווי אופיו ומבחינת תפקודו הספרותי. משהו רך, סביר, נטול קצוות, מושך אותו למשימה. ובעיקר, סימפטיה ללקוחה, ידידות בין נהג לנוסעת. באופן דומה, יש משהו נעים ונחמד בחשיפה המתמשכת לחייו. תיאור אימוני האִגרוף שלו, האזכורים החוזרים של שווארמיות שהוא מחבב יותר ופחות בעיר הגדולה, פירוט שגרת ימיו כאבא גרוש לילדה קטנה.

מתחילת הספר גברון מחצין את ההקבלה בין הסיפור הבלשי לסיפור האהבה. העלילה הפנימית - הפרשה ההיסטורית-פרטית מימי המנדט - משפיעה על חיי הגיבור כשיקוי אהבה, לא מאוד מרוכז. האינטריגה הרומנטית מנעורי הקשישים נקשרת לתיאור היחסים המיניים בין הגיבור והנשים בחייו. בדומה, המעורבות שלהם בסיפורי מלחמה ומחתרת קשורה לעברו הפרטי של הגיבור, שניצל בעבר ממוות בכמה פיגועים. אבל קשרי הגומלין בין העבר להווה, בין האלימות הגדולה והרומן הזעיר, לא מפיקים ניצוצות וזיקוקי דינור. ואולי זה העניין בעצם. התגלית הממשית שמציע 'שמונה-עשרה מלקות' לדמויות הפועלות ולקוראיו אדישה למכות הגדולות של החיים. עוד חופן בוטנים, לעומת זאת, עוד כמה פריטי טריוויה היסטורית, עוד זיון נחמד עם הגרושה - הם-הם הדבר האמיתי.

פורסם במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות"