"בגיל בו אבי הרג גרמנים, עשיתי סמים במאורות מטונפות"
הוא הסניף עם איגי פופ, הסתובב עם דיוויד בואי, הסתכסך עם ג'ורג' מייקל, הפך לאב חד־הורי בגיל 20 ומשהו, וכתב על זה רב־מכר בינלאומי. בגיל 63, העיתונאי טוני פרסונס ממציא את עצמו מחדש כסופר מתח, ומרחם על הדור שהחליף את גיבורי הגיטרה בסטיב ג'ובס
טוני פרסונס מזמין תה עם חלב. לפני 40 שנה בדיוק, כשנשלח על תקן עיתונאי מוזיקה מתחיל לראיין את דבי הארי מלהקת בלונדי, התפריט היה קצת פחות סולידי. "הערצתי את בלונדי, חשבתי שדבי היא האישה הכי סקסית בעולם, והייתי מתוח מאוד לקראת הראיון הזה. אז בשביל לשבור את הקרח הבאתי איתי כמה שורות של ספיד, שנריץ יחד במסעדה לפני הראיון. זה באמת עזר", הוא צוחק. "זאת הייתה תרבות הסמים בשבט שלנו. זה לא היה עניין גדול, זה היה כמו לשתות כוס תה".
מי עוד היו חברים בשבט הזה?
"החברים הכי קרובים שלי היו סיד וישס ושאר הסקס פיסטולס, וגם הקלאש. הייתה לנו קהילה קטנה וצפופה בלונדון, יחד עם פול וולר ואיגי פופ. היינו נפגשים כל לילה באיזה מרתף פצפון ומגעיל בקובנט גרדן. הם גם היו מסתובבים אצלי בבית, או מתקשרים לשאול אם יש לי סמים בשבילם. לפעמים הייתי מוצא את עצמי מתגלגל ממועדון למועדון במשך שלושה ימים רצופים, בלי לישון. זה היה די הארדקור. אנשים לא היו דופקים חשבון, מזריקים בקלות, משתמשים במחטים כאילו זה כלום. עשיתי כל כך הרבה סוגי סמים, באמת, אבל אף פעם לא הזרקתי ולא התעניינתי בהרואין".
איך זה?
"כשהייתי ילד עשו לי בדיקת דם והמחט נשברה לי בתוך היד, ומאז יש לי בעיה עם מזרקים. בדיעבד, זה הציל לי את החיים. אני ממליץ לכל ההורים לעשות את זה לילדים שלהם. הרואין גמר אנשים סביבי. יש לי תמונה מאוד חדה בראש של סיד וישס מנסה לדבר אליי ולא מצליח מרוב שהוא מסטול.
"יום אחד חזרתי ברכבת מסיבוב בדרכים עם לינרד סקינרד, אחרי כמה ימים של אלכוהול וסמים וסקס עם החבורה הזאת. הרגשתי חולה לגמרי, ואני זוכר שהסתכלתי מהחלון ואמרתי לעצמי, 'אני צעיר, אני בריא, אני בכושר, מה קורה לי?' בכל התקופה הזאת הרגשתי שאני כמו אליס בארץ הפלאות. הייתי חבר של המוזיקאים שהכי אהבתי. אבל גם בזמן אמת, תמיד ידעתי שאצטרך למצוא לי חיים מחוץ לעולם הזה. ידעתי שזה רק תחילת הסיפור בשבילי. תמיד תיכננתי למות בגיל מאה בתור סופר זקן ועשיר. אף פעם לא התכוונתי להיות עוד קורבן של הרוקנ'רול".
פרסונס היה בסך הכל בן 22 כשקיבל את ג'וב חייו במגזין המוזיקה הבריטי הנחשב NME, כתב בסצנת הפאנק והרוק של שנות ה־70, שהפך די מהר בעצמו לחלק מהסצנה. אבל החגיגה נגמרה באחת כשהפך לאבא מוקדם מהצפוי, בגיל 25. "ימי ההוללות שלי התקרבו גם ככה לסיום טבעי, אבל אין ספק שזה היה הרגע שגמר את זה. כשבובי נולד הייתי צריך לאפס את החיים שלי. הבנתי שאני לא יכול להמשיך לצאת כל לילה, להתמסטל ולאבד את עצמי ברחובות לונדון, כי יש לי תינוק שצריך שידאגו לו".
ארבע שנים אחרי זה, העלילה קיבלה תפנית מפתיעה אפילו יותר, כשאשתו הראשונה של פרסונס, העיתונאית והסופרת ג'ולי ברצ'יל, עזבה אותו ואת בובי והפכה אותו לאב חד־הורי. ג'אנקי בדימוס פלוס ילד. "פתאום היינו רק בובי ואני, לבד. הכל השתנה. שוב הייתי צריך להתחיל מחדש".
היית אז כבר עיתונאי במשרה מלאה וסופר. איך הצלחת לגדל ילד בכוחות עצמך?
"בחוסר הצלחה מאוד גדול", הוא צוחק. "זה היה הסוד שלי. הייתי מאוד לא טוב בזה. לאורך רוב הילדות של בובי חיינו מהיד לפה, גירדתי מה שאפשר כדי להתקיים. זה היה נורא קשה, אבל אני חושב שזה קשה יותר דווקא לנשים. כי כשגבר עושה את זה, נשים ישר חושבות, 'וואו איזה בחור מדהים'. בשנים האלה זכיתי להצלחה עם נשים יותר משהייתה לי כל החיים! נשים שלא היו מסתכלות עליי פעם, פתאום גילו בי עניין, חשבו שיש בי משהו עמוק, מיוחד, שאני אצילי. הרבה מהן רצו להציל אותי".
לאורך שנות ה־70 וה־80 הוציא פרסונס כמה ספרים, אבל רק "גבר וילד", רומן שפירסם ב־1999 על צעיר מצליח שאשתו עוזבת אותו ואת בנם הפעוט רגע לפני גיל 30 - הפך אותו לסיפור הצלחה. הספר תורגם ליותר מ־40 שפות, מכר מיליוני עותקים, זיכה אותו בפרסים וקנה לפרסונס עדת מעריצים. "זאת הייתה הצלחה שחורגת מהסקאלה של הנורמלי. קצת כמו לזכות בלוטו. והייתה לזה השפעה גדולה עליי - הספר הזה עשה אותי מאוד יהיר. הגעתי לפסגה וחשבתי שזהו, מעכשיו אני תמיד הולך להיות שם. אבל זה כמובן לא החזיק לנצח".
גם הספרים שבאו אחרי 'גבר וילד' (ביניהם "גבר ואשתו", "אחיות" ו"לחיי אהובתי", שתורגמו לעברית) סובבים סביב שאלות של גבריות, אבהות, יחסי גברים ונשים - נושאים שמעסיקים את פרסונס גם בטוריו העיתונאיים ושסימנו אותו כז'אנר בפני עצמו ("Men Lit", הוא קורא לזה, ספרות גברים - בניגוד לגרסה הנשית, "Chick Lit"). אבל פרסונס מעולם לא הצליח לשחזר את ההצלחה של "גבר וילד". למעשה, ספריו המאוחרים היו כישלון מוחלט. במקביל, פוטר מעבודתו כבעל טור ב"דיילי מירור" אחרי 18 שנה, ומצא את עצמו, לקראת גיל 60, במבוי סתום. "הכל התחיל להיגמר בערך באותו זמן. מקורות ההכנסה שלי התחילו להתייבש, והבנתי שאני צריך לעשות ריסט לקריירה שלי ולחיים שלי".
זאת הנקודה שבה נולד הרעיון ל"תיק רצח", ספר מתח ראשון בסדרה, שונה לגמרי מכל מה שכתב פרסונס עד אז. "ידעתי שאם אני רוצה להישאר במשחק, זה הסיכוי היחיד שלי. ומכיוון שלא הצלחתי לקבל חוזה מאף הוצאה, נאלצתי לפדות את הפנסיה שלי כדי לכתוב את הספר. זה היה הימור מפחיד מאוד. הייתי מתעורר בלילות מזיע ומבועת".
החששות התבדו כשפחות מ־24 שעות אחרי ששלח את כתב היד, קיבל טלפון מהוצאת "רנדום האוס" שהחתימה אותו על חוזה לשלושה ספרים, שהורחב מאז לשלושה נוספים. "תיק רצח", שיצא לאחרונה בעברית (הוצאת עם עובד, בתרגום יואב כ"ץ), החזיר את פרסונס למקום הראשון ברשימת רבי־המכר אחרי יותר מ־15 שנה. שני ספרי ההמשך זכו גם הם להצלחה גדולה, ובימים אלה מתפרסם באנגליה הספר הרביעי.
גיבור הסדרה הוא הבלש מקס וולף, אב חד־הורי לילדה קטנה, שרודף אחר רוצח סדרתי ברוטלי המחסל את עשירי לונדון והופך לכוכב ברשתות החברתיות כשהוא משתמש בהשטאג #כלחזירימות. נתיב הרציחות מוביל את וולף לפנימייה יוקרתית לבנים, שמזכירה יותר מכל צבא קטן, מלאה בגנרלים לשעבר ופצועי מלחמה בתהליכי שיקום. "הנושא הזה מאוד קרוב אליי באופן אישי. אבא שלי לחם במלחמת העולם השנייה ונפצע קשה מאוד. הוא היה מצולק לגמרי, לא רק כמטאפורה - כל פלג הגוף העליון שלו היה מלא בצלקות קשות מהקרב. אחד הזיכרונות הכי צלולים שלי מהילדות הוא של אבא שלי מוריד את החולצה, ואנשים בוהים בו".
יש הרבה גברים כאלה בספר. פצועים, פגומים, לא שלמים.
"הגבריות שאני מכיר היא כמעט תמיד דפוקה או מקולקלת. אבא שלי היה טיפוס מאוד אולד־סקול, פטריארך. כשהייתי בן עשר מצאתי אקדח במושב האחורי של האוטו שלו. אין לי מושג מאיפה האקדח הגיע ואף פעם לא העזתי לשאול אותו. גרנו בפרבר שקט של לונדון, אבא שלי היה ירקן, לא עבריין, אבל הוא בא מרקע די קשה של מעמד פועלים, גבר קשוח ושמרן. כך שזה לא לגמרי מפתיע שהיה לו נשק באוטו. באותו גיל שבו אבא שלי הרג גרמנים, אני עשיתי סמים בכל מיני מאורות מטונפות. הפער העצום הזה בין הדורות שלנו גורם לי לתהות מה זה אומר להיות גבר, ואיך ההגדרה הזאת משתנה כל הזמן".
אתה חושב שהיום קשה יותר להיות גבר?
"וואו, בטח. אני כל כך שמח שאני לא גבר צעיר היום. יש היום לחץ עצום על גברים בכל התחומים - כלכלי, חברתי, מיני. כשאנחנו היינו צעירים, לא היה דבר כזה 'חרדת ביצוע'. היינו פשוט אסירי תודה שמישהי מוכנה לשכב איתנו. אני חושב שנורא קשה לבנים להתבגר היום. אם לי הייתה גישה לפורנוגרפיה בגיל הזה, לא הייתי יוצא מהחדר שלי. הייתי מאונן את עצמי לתוך תרדמת. זה הרי יכול לשגע אותך.
"לדור שלי היה כנראה הכי קל. אנחנו הילדים חסרי הדאגות, ילדי השלום והשגשוג. עודדו אותנו להתפרע, אמרו לנו שזה נפלא להיות צעירים. כשהייתי בן 16 נשרתי מהתיכון והתחלתי לעבוד במפעל לייצור ג'ין. זו הייתה עבודה איומה, השכר היה נמוך, לא היה לי כסף, לא היו לי הכשרה מקצועית או תואר - אבל גם לא היה לי ספק שהחלומות שלי יתגשמו. ידעתי שאני רוצה לכתוב, והיה לי ברור שאני אוכל להיות סופר או עיתונאי. היום אתה צריך שיהיה לך תואר רק כדי שתוכל להתמחות בעיתון, כלומר בשביל לעבוד בחינם".
פרסונס, היום בן 63, מתגורר בצפון לונדון עם אשתו היפנית יוּריקוֹ ובתם בת ה־14, ג'סמין. חוץ מסדרת הבלש המצליחה שלו, הוא כותב טור קבוע ב"סאן" ומגיש תוכניות רדיו. כבר לא מריץ שורות ספיד, לא מתגולל במועדונים, אבל זה לא אומר שהוא מנומס יותר, או מרגיז פחות אנשים.
רק לאחרונה העליב את סופרי המתח באנגליה, כשהסביר ש"אין להם לב ועוצמה רגשית"; בטור שפירסם ב"GQ" קרא לאנשים עם קעקועים "כתם מכוער על פני האומה" ("אני לא מתחרט על זה, הם עדיין עושים לי צמרמורת כשאני רואה אותם"); לפני שנתיים הכריז על תמיכה ביציאה של בריטניה מהאיחוד האירופי, מה שהפך אותו כמעט מוקצה בחוגי הספרות של לונדון ("אני שונא את האיחוד, זה רעיון גרוע, אנטי־דמוקרטי, ביורוקרטי ומושחת, וכמו כל הרעיונות הגרועים בהיסטוריה - גם הוא קורס"). אבל נראה שיותר מכל ציבור אחר, הצליח פרסונס לאורך השנים לעצבן בעיקר נשים. על קייט וינסלט כתב "תעלי על אופני הכושר ותפסיקי ליילל על המשקל שלך, או שתמיד תיראי כמו גרסת ההמשך ל'לשחרר את ווילי'". על מנחת הטלוויזיה צ'רלי דימוק כתב, "אם לכלב שלי היה פרצוף כמו שלה, הייתי מגלח לו את התחת ומלמד אותו ללכת הפוך".
"פמיניסטיות אף פעם לא אהבו אותי", מודה פרסונס. "אבל זה לא רק בגלל התבטאויות כאלה, שהיום אני באמת מתבייש בהן. בעיקר מאז שאני אבא לבת. אני חושב שזה בגלל שאף פעם לא הייתי הגבר שהן רצו שאהיה. אני גבר מיושן ממעמד הפועלים, אני אוהב אגרוּף, אני אוהב נשים, אני אוהב את החברים הגברים שלי. אני לא מספיק רך ופרוותי, אני לא מספיק מתוק".
שניים מחברי העבר שלו איבד פרסונס בשנה שעברה. את דיוויד בואי, גיבור נעוריו, פגש לראשונה כמרואיין, במה שהוא מגדיר כחוויה המשמעותית ביותר שלו כעיתונאי. "מאוחר יותר, בשנות ה־90, נהיינו קרובים. הוא ביקש ממני לכתוב את הביוגרפיה שלו, אבל זה היה לוקח לי שלוש שנים מהחיים, וכבר היו לי הספרים שלי והעניינים שלי. הייתה לנו חברות אינטנסיבית שנמשכה כמה שנים, ואז היא פשוט נגמרה והוא המשיך הלאה. לא נפגעתי ממנו, זה מסוג הדברים שפשוט קורים. הוא עדיין גיבור שלי. עם ג'ורג' מייקל, לעומת זאת, הדברים נגמרו אחרת".
מה קרה שם?
"בשנות ה־80, כשג'ורג' היה עדיין ב'וואם!' ראיינתי אותו לעיתון, ובהמשך התקרבנו ונהיינו חברים מאוד טובים. כמה שנים אחרי זה גם כתבתי יחד איתו את האוטוביוגרפיה הראשונה שלו, ואפילו התחלקנו בכסף. באותה שנה הוא היה האמן הכי מצליח בעולם, אפילו יותר ממייקל ג'קסון. אבל כשבסוף שנות ה־90 הוא התחיל לעשות הרבה סמים ולדפוק את הראש, היה לנו ריב גדול שבעקבותיו ניתקנו את הקשר. הוא איבד בתקופה הזאת הרבה חברים. ולא השלמנו מאז".
בטח היה משונה לקבור את שניהם בטווח קצר כל כך.
"הייתי שבור לגמרי. המוות של שניהם תפס אותי לא מוכן. ידעתי שבואי חולה, ובכל זאת זה הפתיע אותי מאוד. צריך להבין שעבורי האנשים האלה היו יותר מסתם מוזיקאים, הם היו אלים. בכלל, עבור הדור שלי, מוזיקה הייתה המרכז המוחלט של היקום. היום זה כבר לא ככה. אני רואה את הבת שלי; לימדתי אותה אתמול לנגן בגיטרה את הפתיחה של 'Smoke On The Water' והיא נהנתה מזה, אבל זה אף פעם לא יהיה בשבילה מה שזה היה בשבילי. יש לה דברים אחרים בחיים. עבורנו זה היה חלק מהותי מלהיות צעירים. מלהיות בכלל".
אתה עדיין הולך להופעות?
"כל הזמן! בכל פעם שגיבור גיטרה שלי מופיע באנגליה - אני חייב לראות אותו. ואן מוריסון, אריק קלפטון, לא מזמן ראיתי את הביץ' בויז. מבחינתי הם עדיין אלים, ואלה הדמדומים האחרונים שלהם".
ומה עם מוזיקאים צעירים? אתה מקשיב, מתעדכן?
"לא, כבר לא. אני זוכר שכשקורט קוביין מת כולנו הנחנו שפשוט יהיה קורט קוביין חדש, ושאם הסמית'ס יתפרקו - יהיו סמית'ס חדשים. תיארנו לעצמנו שתמיד יקום דור חדש של מוזיקאים, אבל זה לא קרה. זה סופה של היסטוריית הרוק. תמיד יהיו זמרים טובים ולהקות טובות, אבל לא כמרכז התרבות. זה מה שהשתנה מאז הדור שלי.
"אני מסתכל היום על כל מיני היפסטרים שעושים מוזיקה, וזה פשוט לא זה. אם פעם הפורקן היצירתי הגדול היה לעשות מוזיקה, ב־15 שנים האחרונות במקום להקים להקה מקימים אפליקציה, או איזו רשת חברתית. שם נמצא הכסף, ולא פחות חשוב - שם נמצאת התהילה. היום גיבורי התרבות הם אנשים כמו סטיב ג'ובס או מארק צוקרברג. הרוקנ'רול מת".
הכתבה פורסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות"
לפנייה לכתב/ת 
