"את אמי ושני אחיי לא ראיתי עוד". סיפורם של ששת מדליקי המשואות ביום השואה
אלקה עוד זוכרת את הדרך זרועת המתים. ז'אנין הוסתרה אצל איכרים ליד פריז. מקס ראה את אמו נתלית ואת אחיו התינוק נרצח. משה העליון הצליח לשרוד את צעדת המוות. משה יעקובוביץ’ נושא על גופו קעקוע של מחנה הריכוז. אביו של משה פורת קיצץ את פאותיו כדי שהנאצים לא יעשו זאת. שש משואות, לזכר ששת המיליונים
הם שרדו את הגטאות, ראו איך בני המשפחה שלהם נרצחים או נעלמים, בנו את עצמם מחדש והקימו משפחה בישראל. זה סיפורם של ששת מדליקי המשואה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, לזכר ששת המיליונים שנרצחו על ידי הנאצים ועוזריהם:
אלקה ריינס-אברמוביץ: הניצולה שמסייעת למשפחות חללי צה"ל
אלקה ריינס-אברמוביץ נולדה ב-1932 בעיירה נובוסליצה שבצפון בסרביה שברומניה (כיום אוקראינה), למשפחה של חמש נפשות. המשפחה התפרנסה מחנות לדברי עור ולציוד לסוסים ומעבודתו של האב, שמעון ריינס, כרצען. ההורים הקנו לילדיהם חינוך יהודי וציוני, והאב אף התנה את חתונתו עם האם פרידה בהסכמתה לעלות עמו לארץ ישראל.
ביוני 1940 נמסר אזור בסרביה לברית המועצות, אך ב-7 ביולי 1941 נכנס הצבא הרומני לנובוסליצה. "ירו באנשים, שרפו בתים, אבי הוכה במוט", נזכרת אלקה. "בפעם הראשונה בחיי ראיתי מתים, המוני מתים בצד הדרך. זה נחרת במוחי ולא נמחה".
ב-27 ביולי 1941 ציוו הרומנים על יהודי העיירה לעבור לטרנסניסטריה, ואלקה ומשפחתה יצאו לדרך ברגל. "הדרך הייתה זרועה מתים. הלכנו בלי סוף. שתינו משלוליות מים. אם מצאנו תירס או סלק סוכר, זה היה אוצר. המשפחה הייתה מאוחדת. הגדולים נשאו את הקטנים על גבם".
על הגשר שמעל נהר הדנייסטר עמדו חיילים רומנים, הפילו מגורשים לנהר וירו בהם. את הנותרים בחיים גירש הצבא הרומני לגטו ידינץ, שם מתו רבים מרעב וממחלות. המגורשים עברו ליאמפול ומשם לקושרינצי שבטרנסניסטריה. "דחסו אותנו לשלוש אורוות. היה חורף קר מאוד. לא נתנו לנו אוכל או מים. בכל יום מתו אנשים".
האב עבד בשדות אצל איכרי הסביבה, והאם חלתה בעבודתה. "היא קיבלה חום גבוה. שכבתי לידה והחזקתי בידה כל הלילה. כשהתעוררתי בבוקר אבא אמר: 'ילדים, אימא נפטרה'. לקחו אותה בעגלה. לאחר שבוע נפטר סבא. גם סבתא ושתי בנות דודה נפטרו. אחרי שנה נשארו 70 מ-480 איש. מהמשפחה שלי נפטרו 84 איש".
הכפריים המקומיים היו זקוקים למומחיותו של האב, והמשפחה עברה לבית שעמד בחצר של כפריים מקומיים. "זה הציל את חיינו. אבא לקח אותי על הגב כי כבר לא הייתי מסוגלת ללכת. אחרי 11 חודשים שבתי ללכת".
במרס 1944 נסוגו הרומנים עם הגעת הצבא האדום לטרנסניסטריה, והאב גויס לצבא האדום. בספטמבר 1945 שוחרר האב מהצבא, חזר אל שלושת ילדיו שנשארו לבדם, ויחד הם חזרו לרומניה. אלקה נשלחה לבית יתומים יהודי בקלוז'.
אלקה ואחותה אסתר הצטרפו לתנועת "דרור הבונים" ובדצמבר 1947 הפליגו לארץ ישראל באוניית המעפילים "פאן יורק". הבריטים תפסו את האונייה, ונוסעיה נשלחו למחנה מעצר בקפריסין. במרס 1948 הגיעו אלקה ואסתר לארץ ישראל.
אלקה פעילה ב"בית להיות" בחולון להנצחת השואה ומתנדבת בצוותים המסייעים למשפחות של חללי צה"ל.
אלקה נישאה לאריה ז"ל, יליד תל אביב, ונולדו להם שלושה ילדים, עשרה נכדים ושישה נינים.
ז'אנין סבאן-בוהנה: משלוחי מזון למחנות הריכוז
ז'אנין סבן-בוהנה נולדה ב-1929 בנמור (Nemours) שבאלג'יריה (כיום חזאואה, Ghazaouet) להוריה יעקב ורחמה, הרביעית בשישה ילדים. אביה היה נגר במקצועו ולחם בשורות הצבא הצרפתי במלחמת העולם הראשונה.
בשנת 1938 היגרה המשפחה לפריז והתיישבה ברחוב ויי דו טמפל 43 ברובע הרביעי, המארה (Marais), בקרב בני משפחה, שם יכלה לקיים אורח חיים יהודי. ז'אנין ובני משפחתה, בעלי האזרחות הצרפתית, בלטו בצרפתית חסרת המבטא שבפיהם לעומת שכניהם המהגרים ממזרח אירופה.
במאי 1940 כבשו הגרמנים את צרפת ולאחר שנה נפטרו אביה של ז'אנין ואחיה הגדול. אמה הבריחה לדרום צרפת את האח והאחות הגדולים, אודט ומוריס, וז'אנין נותרה בפריז וסייעה בפרנסת המשפחה. היא נסעה ברכבות בעיר כשהיא עונדת את הטלאי הצהוב ובידה תלושי מזון, בחיפוש אחר אוכל, ועמדה בתורים הארוכים במאפיות ובחנויות המכולת בעת שאמה שמרה על אחיה הקטנים בבית.
ב-16 ביולי 1942, יום המצוד על יהודי פריז (ה"ול דיב"), פשטו שוטרים צרפתיים על הרובע ודפקו על דלת הבית ברחוב ויי דו טמפל. ז'אנין ובני משפחתה לא נלקחו באותו יום בזכות אזרחותם הצרפתית אך צפו בחבריהם ובשכניהם הקרובים נלקחים, ובהם ילדי השכונה שאתם שיחקו ואתם חלקו ארוחות. ז'אנין ובני משפחתה ליוו כמה מחבריהם מהשכונה לתחנת המשטרה, קנו להם מזון והיו עדים למעצרם ולגירושם למחנות ריכוז.
שתיים מבנות השכנים התחבאו בביתן, והשוטרים לא מצאו אותן וחתמו את דלת הדירה בשעווה. ז'אנין ואמה הסירו את השעווה ומדי לילה, במשך יותר משבוע, הביאו לבנות שתייה ומזון על אף הסכנה ששוערת הבניין תגלה זאת ותסגיר אותן. האם סייעה בהברחת השתיים לאזור החופשי בדרום והן שרדו.
ז'אנין ובני משפחתה קיבלו מכתבים משכניהם העצורים במחנות הריכוז בצרפת, לפני שגורשו אל מותם. הם ניסו לעזור לעצורים במשלוחי מזון ובמשך עשרות שנים שמרו על מכתביהם המתעדים את מחנות המעצר ואת השילוחים למזרח – עדות נדירה מהשואה.
האח מוריס שב לפריז כדי לעזור לבני המשפחה אך נתפס, גורש לסוביבור ונרצח. ז'אנין ואחיה הוסתרו אצל איכרים בכפר מחוץ לפריז ובתחילת 1944 ברחו לדרום צרפת, שם חיו בכפר קטן ושרדו בעזרת בעלה של האחות הגדולה, אודט.
אחרי המלחמה שבה ז'אנין לאלג'יריה ונישאה ללוסיין בוהנה, והזוג עבר לצרפת. ילדיהם עלו לישראל וב-1992 עלו ז'אנין ובעלה אף הם לישראל והתאחדו עם ילדיהם.
לז'אנין וללוסיין נולדו חמישה ילדים, 12 נכדים ו-17 נינים.
מקס מאיר פריבלר: גבורת אביו הצילה את חייו
מקס פריבלר נולד ב-1931 בכפר מיקוליצ'ין שבפולין (כיום באוקראינה) להוריו דוד ומלכה (מלצה), בן שני מתוך ארבעה ילדים. בבעלות המשפחה היו אדמות, מפעלים, חנויות ואף בית ספר ובית כנסת.
ביוני 1941 כבשו הגרמנים את הכפר ורכוש המשפחה הוחרם. במרס 1942 פרצו אנשי גסטפו ושוטרים אוקראינים לבית המשפחה ולקחו את מקס ואת אביו לתחנת המשטרה. האם והאחים הצעירים נשלחו לגטו בסטניסלבוב (כיום איוואנו-פרנקיבסק). למחרת הובאו מקס ואביו ליער עם קבוצת יהודים. רגע לפני שנורו דחף האב את מקס אל בור ההריגה ונפל עליו ירוי. הגרמנים המשיכו לירות, וגופו של האב חסם את היריות, אך אחד הכדורים ננעץ בכתפו של מקס ונותר בגופו יותר מ-25 שנים. בלילה יצא מקס מהבור והגיע למשפחת בויוק-נימצ'וק, חברי משפחה אוקראינים, והם הסתירו אותו.
יום אחד התגנב מקס לגטו כדי להביא מעט מזון למשפחתו וראה את אמו נאבקת באיש גסטפו שמנסה לקחת את תינוקה מזרועותיה. ממקום מסתורו ראה מקס את הגרמנים תולים את אמו ורוצחים את אחיו התינוק.
כשניסה מקס להגיע שוב לגטו, נתפס ונשלח לעבוד במפעל המשפחתי לשעבר. לאחר חצי שנה הובלו הילדים העובדים, ובהם מקס, במשאיות אל היער כדי להרגם. כשעמדו מול כיתת יורים, הצליח מקס לברוח ליער הקרוב, חבר לקבוצת פרטיזנים והשתתף בפעולותיה הקרביות. ביער קפאו רגליו של מקס, אך רופא שהוא נתקל בו צירף אותו למפקד פרטיזנים שנשלח למוסקווה לטיפול. לאחר החלמתו התגייס מקס לצבא האדום ונשלח לבית ספר להכשרת ילדים לתפקידים צבאיים. לזכותו עמדה שליטתו בחמש שפות: פולנית, צ'כית, גרמנית, אוקראינית ורוסית.
מקס היה מפקד מחלקה למשימות מודיעין וחבלה בעורף האויב ולחם עם הכוחות ששחררו את קרקוב ואת אושוויץ. במסמך ההמלצה ל"עיטור התהילה" שקיבל בסיום המלחמה נכתב: "במהלך הקרבות בתאריכים 22-18 בינואר 1945 גילה סמל פריבלר גבורה יוצאת דופן במעשיו הציל את מחלקתו והרג ופצע למעלה מ-20 חיילי אויב".
מקס נפצע קשה בקרבות לשחרור פראג: הוא נקבר תחת הריסות של בניין שהתמוטט, ומוט ברזל ננעץ בראשו. הוא חולץ מההריסות ואושפז וחודשים רבים היה מחוסר הכרה, אך השתקם.
לאחר המלחמה התגורר מקס באוקראינה ובשנת 1990 עלה לישראל. הוא חבר פעיל בארגון נכי המלחמה בנאצים ובהנצחת לחימתם של ילדים בשורות הצבא האדום במלחמת העולם השנייה ופרסם ספרים בנושא.
למקס ולמוזה (ז"ל) נולדו שני ילדים, חמישה נכדים ושישה נינים.
משה העליון: מספר לעולם בכמה שפות
משה העליון נולד ב-1925 בסלוניקי שביוון לאביו אליהו, מנהל חשבונות, ולאמו רחל. באפריל 1941 כבשו הגרמנים את סלוניקי ולאחר ימים ספורים נפטר האב. ב-7 באפריל 1943 הועלו משה, אמו ואחותו אסתר-נינה לרכבת והוסעו שבעה ימים בקרונות בהמות עד שהגיעו לאושוויץ. כל בני משפחתו המורחבת של העליון נרצחו במחנה, והוא עבד בעבודות שונות ושרד כמה סלקציות.
באוקטובר 1943, כאשר יצא משה מאשפוז בבית החולים, גייסו אנשי שירות העבודה במחנה, ובהם ז'קו מאסטרו, יוצא סלוניקי שעבד בשירות התעסוקה של האס-אס, עובדים לבית הספר לבנאים. "ביקשתי מז'קו בספניולית, לאדינו: 'תכניס אותי לבית הספר'", ומשה נהיה חניך בבית הספר לבנאים של המחנה. באמצע 1944 תפסו שומרי המחנה מכתב שכתב משה לאסירה ידידה מסלוניקי. הוא נענש במלקות והועבר לקבוצת עבודה של עונשים. ביניו מיז'אן, חברו מסלוניקי, הוציא אותו מהקבוצה. בינואר 1945, עם פינוי מחנה אושוויץ, צעדו השניים יחד בצעדת המוות, סייעו זה לזה והגיעו יחד למחנה מאוטהאוזן. אחר כך הועבר משה למחנות מלק ואבנזה.
ב-6 במאי 1945, יום השחרור, "התחילו להיראות דגלים מאולתרים של ארצות המוצא השונות של אסירי המחנה. היינו יותר מ-100 יוצאי יוון, יהודים ונוצרים. לפתע פרצה שירה אדירה של ההמנון היווני. בדמעות שרנו כולנו את מילות ההמנון היווני, שיר החירות. ואז נתקלתי באסיר שצעק ביידיש: 'יהודים, יהודים!' והצביע על קבוצת אסירים. בעודי מנסה להבין מה מטרת ההתכנסות, עלתה מהקבוצה באטיות ובדבקות שירת התקווה. שרתי עמם. דגל לא היה שם. המילים הושרו במבטא ספרדי ובמבטא אשכנזי, ולא כולם שרו, אך הנעימה שעלתה הייתה כמעט אחידה".
העליון יצא לדרכו ליוון, אך כשהיה באיטליה החליט לעלות לארץ ישראל. ביוני 1946 הגיע לארץ באוניית המעפילים "יאשיה וודג'ווד". הוא גויס להגנה באפריל 1948, לחם בחיל התותחנים במלחמת העצמאות ונפצע באחד הקרבות. הוא שירת בקבע 20 שנה ועבר לעבוד במערכת הביטחון. בשירות המילואים הועלה לדרגת אלוף משנה.
משה פועל לתמיכה בניצולי שואה נזקקים, להנצחת מורשת יהדות יוון ולמאבק בהכחשת השואה. הוא היה חבר בוועד הבין-לאומי של אסירי אושוויץ, בהנהלת יד ושם ובוועד המנהל של הקרן לרווחת ניצולי השואה. הוא ממלא מקום יושב ראש מרכז הארגונים של ניצולי השואה בישראל. במשך 15 שנה הוא משמש כיושב ראש ארגון ניצולי מחנות ההשמדה יוצאי יוון בישראל, והיום הוא נשיא הכבוד.
משה כתב את תולדותיו בספר מצרי שאול. הוא כתב שלוש פואמות, ואחת מהן, לזכר אחותו הצעירה נינה, הוא גם הלחין. משה הוא איש עדות המלווה משלחות צבא ובתי ספר בביקוריהן במחנות בפולין ומספר את קורותיו בעברית, ביוונית, בלאדינו, בצרפתית ובאנגלית לפני קבוצות חינוך מהארץ ומהעולם.
למשה ולרעייתו חנה (ז"ל) נולדו בת ובן, שישה נכדים וחמישה נינים.
משה יעקובוביץ’: הנאום של בן גוריון הוביל אותו לארץ
משה יעקובוביץ נולד ב-1929 בוורשה למשפחה חסידית, בן ליעקב-אריה (לייב) ולחווה, הבכור בשלושה אחים. האב עסק בחקלאות ובשיווק גידולים חקלאיים, והאם ניהלה חנות מכולת מול בית המשפחה. משה למד בבית הספר "תרבות" לימודים כלליים, וכן גמרא, משניות ועברית.
באוקטובר 1940 הקימו הגרמנים את גטו ורשה. בית המשפחה נכלל בשטח הגטו, אך החנות הייתה מחוצה לו. "בגטו למדנו אצל מורה שגר לידנו", משה נזכר. "את בר המצווה שלי חגגתי בגטו בשמחת תורה".
ערב המרד נתלו ברחובות מודעות שהזהירו את תושבי הגטו שהגרמנים מובילים אותם להשמדה. המבוגרים הכינו במרתף הבניין כוכי מסתור. "בליל הסדר באפריל 1943 שמענו יריות. ירדנו לבונקר, והיינו שם שבעה ימים עד שהגרמנים התחילו להרוס ולשרוף. לא הייתה לנו בררה. יצאנו בידיים מורמות. הובילו אותנו באמצע הרחוב עד שהגענו לאומשלגפלץ. באותו היום, 24 באפריל 1943, אבא שלי נרצח".
משה הוסע למחנה המוות מיידנק עם אמו, שני אחיו וסבו. "אמא שמעה שמחפשים אנשים לעבודה והאיצה בי ללכת עם סבי. אני וסבא הלכנו. את אמי ואת שני אחיי לא ראיתי עוד". משה וסבו נשלחו למחנה בודז'ין ליד קרשניק, לא הרחק מלובלין, והועסקו בכריתת עצים, ניסורם ובבניית בתים. קבוצת עובדים, ובהם הסב, הוצאה במשאית ליער, וכל העובדים נורו למוות.
בסוף 1943 הועבר משה למחנה הריכוז מיילץ והועבד בעבודות פחחות במפעל לייצור מטוסי תובלה. על זרועו קועקעו האותיות KL – מחנה ריכוז. ממיילץ הועבר לעבודה במכרות המלח בווייליצקה ולפלוסנבורג שבגרמניה, שם עבד במפעל לייצור מטוסי מסרשמיט.
עם התקרבות הצבא האמריקני הובלו האסירים לכיוון דכאו. "נדדנו ברגל ביערות, והגרמנים ירו בכל מי שנפל". משה הצליח להתחמק ולחבור לכוחות השחרור האמריקניים. הוא קיבל מסמכים שאפשרו לו להגר לארצות הברית, אבל ב-1946 הגיע בן גוריון לפרנקפורט: "זה היה קרוב למחנה שלנו. נסעתי לשמוע אותו. הוא נאם ביידיש. שמעתי אותו, והחלטתי לעלות לארץ ישראל".
משה הצטרף לחברי תנועת בית"ר ועבר לאיטליה, שם התגייס לאצ"ל. בראשית 1947 עלה על אוניית המעפילים "מורדי הגטאות". הבריטים תפסו את האנייה, ונוסעיה נשלחו למחנות המעצר בקפריסין. באפריל 1948 הגיע משה לארץ ישראל. הוא לחם בשורות האצ"ל ולאחר מכן בשורות צה"ל במלחמת העצמאות בחזיתות סוריה וירושלים. משה ניהל פרויקטים של בנייה בארץ ובחו"ל.
למשה ולציפורה (ז"ל) נולדו שלושה ילדים, שמונה נכדים ותשעה נינים.
משה פורת: בר מצווה ותפילין במסתור
משה פורת נולד בשנת 1931 בהיידוננש שבדרום מזרח הונגריה למשפחה חסידית שומרת מצוות בת שבע נפשות, לאביו יוסף לוי פריש ולאמו גיזלה-נעמי.
במרס 1944 כבשו הגרמנים את הונגריה. "ביום טוב ראשון של חג הפסח, באביב 1944, הגיעו ז'נדרמים הונגרים לביתנו ולקחו את אבא. את 19 במאי 1944 אני זוכר כאילו זה היה אתמול. חזרתי מה'חדר' בשעת ערב. אבא היה בבית באחת החופשות שלו מגיוס החובה לצבא ההונגרי. הוא קרב אלינו, הילדים – היינו כולנו צפופים במטבח – לקח מספריים ובשקט גזז את הפאות של ארבעתנו. הוא העדיף שהוא יעשה זאת ולא הגרמנים". לאחר ימים מספר נאלץ האב לשוב לעבודת הכפייה ושם נספה.
בסוף מאי הוקם גטו בעיר. הגברים גויסו לעבודות כפייה ובקהילה נותרו רק נשים, ילדים וזקנים. ב-17 ביוני גורשו יושבי הגטו בקרונות בהמות לדברצן ורוכזו בבית חרושת ללבנים.
ב-21 ביוני 1944 ציין משה את בר המצווה שלו: "הוצאתי את התפילין מתרמיל הגב שלי, תפילין חדשות שאבא קנה לי בחופשה האחרונה שלו. החבאתי אותן בחולצה, ודודי הוביל אותי לכוך מוסתר, שם הוצאתי את התפילין. בכוך התקבצו מתפללים נוספים ועליתי לתורה: אחזתי את ספר התורה חזק ובירכתי: 'ברכו את ה' המבורך', והקהל סביבי ענה: 'ברוך ה' המבורך לעולם ועד'".
בסוף יוני הועלתה משפחת פריש על רכבת גירוש. בעלות הברית הפציצו את הרכבת, והיא נעצרה על המסילה ושם עמדה ימים רבים. רבים מהכלואים בה מתו מחנק, מרעב ומצמא, ובהם סבתא רבתא של משה. הרכבת הגיעה לווינה, והכלואים בה הועברו למחנה עבודה. אחיו הגדול של משה, שבח, נשלח למחנה עבודה אחר ונרצח.
כשהתקרב הצבא האדום, הוציאו הגרמנים את האסירים לצעדת מוות. הנופלים בדרך והמתמהמהים נורו למוות. אמו ואחותו הגדולה של משה, פנינה, נשאו על כתפיהן לסירוגין את האח הקטן והחולה, דני בן השמונה. לאחר שלושה שבועות הגיעו השורדים למחנה מאוטהאוזן, שם הופרדו משה ואחיו אשר ודני מאמם ואחותם ונשלחו לעבודות כפייה. ב-5 במאי 1945 שחרר אותם הצבא האמריקני. האם נפטרה שבועיים לאחר השחרור.
משה שב לעירו, נדד לאוסטריה ולאיטליה ובקיץ 1948 הגיע לישראל. הוא השתתף בהקמת גרעין קיבוץ שלוחות ואת קורותיו תיעד בספר באמונה, בחסד וברחמים. משה הוא איש עדות, מרצה על קורותיו בשואה ומלווה משלחות נוער לפולין.
למשה ולטובה-גיטה (ז"ל) ארבע בנות, 15 נכדים ו-11 נינים.
לפנייה לכתב/ת 
