אם היית משחקת את המשחק היית נשואה

חלונות הדירה היו מוגפים משעות הבוקר. אני פותחת אותם, מוהלת אוויר חדש בישן, מחליפה אור מעומעם באור כתום בוהק של שעות בין ערביים מוקדמות. את שטיח הצמר האפגני כבר שאבתי במשנה זהירות, עתה אני מיישרת את התמונות שמעטרות את הקירות. מגוון ציורי שמן קטנים שנאספו במשפחתי במהלך השנים. ידי המיומנת עוברת עליהן בעדינות תוך שאני מתעכבת על תמונה בשחור לבן של סבי וסבתי במסגרת עגולה. לידה באותו סגנון תלויה תמונתם של הוריי מערב חתונתם ומתחתם תמונתי שלי.

אני מנגבת את השידות הכבדות, את שולחן הקפה, שוטפת את רצפת הפרקט ואפילו משמנת את רהיטי העץ תוך שאני מעניקה תשומת לב יתירה לכיסא הנדנדה העתיק שעומד ליד הספה האפורה. אלו הרהיטים שסבתי אהבה, אוסף נדיר משלהי המאה התשע עשרה. כשאני מגיעה לספרייה עמוסת התמונות המשפחתיות אני עוצרת. מרימה מסגרת זהובה כבדה ומביטה בה וגעגוע עובר בי — מאז הגיע השליח עם זר הפרחים מהוריי אמש, התעקשתי לא לחשוב על כך שאמי עדיין לא התקשרה אלי, ומלבד הודעות קצרות שהחלפנו בינינו, לא שמעתי ממנה.

כשהדירה מחשיכה מעט ולילה נפרס על שמי מילאנו, אני מדליקה את המנורה הקבועה בסלון. כף ידי עוברת על גדילי הזכוכית הסגולים. הם נעים כמו מטרונום ומסמנים מקצב עמום של איבוד הזמן, אולי דווקא היום מנגנים בשבילי את חלוף השנים. דפיקה בדלת הדירה מעירה אותי ממחשבותיי. "עוד רגע." אני מתעשתת ופונה לדלת. "הקדמת." אני מחייכת כשאני רואה את פניו של החבר הכי טוב שלי, פרנץ. "התלוננת כל כך הרבה על האיחורים שהחלטתי שלפחות ביום ההולדת שלך אקדים." הוא מחבק אותי חיבוק מוחץ. כשעיניי יורדות לנעליו הוא משפשף את רגליו בשטיח הקטן שבכניסה ורק אז נכנס פנימה.

"תורידי את כפפות הגומי האלה ובואי נשתה משהו." הוא מתרחק ממני ומניף את ידיו כדי להראות לי את בקבוק השמפניה שהוא אוחז. "אל תעמדי שם סתם ככה, תביאי כוסות," הוא אומר בזמן שהוא פותח את הבקבוק ומניח אותו על השולחן. אני ממהרת למטבח, טומנת את כפפות הגומי בארון וחוזרת אליו עם שני גביעים בוהקים. "לחיי שלושים וארבע שנות חיים, קארה," הוא אומר כשאנחנו משיקים כוסות. טעם חמצמץ עדין מתפשט בפי.

"מוכנה לחגיגות? עוד שעתיים זה מתחיל."

"לא בטוחה שאני רוצה לחגוג את העניין." אני עונה.

"כולם אישרו הגעה ואדו מוסר שהחדר במסעדה מוכן ומעוצב בדיוק כמו שרצית, את יכולה להיות רגועה."

אני מביטה בו ונאנחת. "הוא שלח לי תמונות הבוקר, הוא באמת עשה עבודה מצוינת."

כמה נוח שאדו, בן הזוג של פרנץ, הוא הבעלים של מסעדת היוקרה אינקיוסטרו שבה אחגוג את יום הולדתי. "איך את לא נחנקת מכל הכימיקלים האלה באוויר?" פרנץ ניגש לדלת המרפסת ופותח אותה לרווחה. אוויר קריר חודר לדירה. הוא מתיישב ליד השולחן הקטן, מוציא קופסת סיגריות מכיס הג'ינס ומדליק סיגריה. "ניסיתי חומר ניקוי חדש, שווה כל רגע," אני אומרת ומביטה בדירה המסודרת והנקייה להפליא בסיפוק.

"בואי נכניס את עצמנו קצת לאווירה." הוא מניח את הסיגריה במאפרה. לוקח את השלט ומגביר את הווליום במערכת הסטריאו. צלילים ממלאים את החלל והוא מעווה את פניו. "עוד הפעם 'נסון דורמה', זה שיר שמנגנים בלוויות. לא מתאים ליום הולדת." הוא לוקח איתו את השלט וחוזר למרפסת. "זה הכי טוב שמצאתי הערב, תבחר משהו אחר." אני שותקת ומאזינה ליצירה, שלעיתים קרובות מדי עולה בי כמנגינת חיי. לוצ'אנו פברוטי שר את האריה באיטיות והמילים חודרות פנימה. וכמו הנסיכה שבחדר הקר כך גם אני יושבת וצופה בכוכבים הנוצצים באהבה ותקווה. כמו אותה ההבטחה שאני ממתינה שתתקיים. רגעי עלות השחר בהם הדברים יתבהרו, כמו הכרזת הניצחון שלה אני עדיין ממתינה.

"מעלה זיכרונות מהאוב?" הוא שואף שאיפה אחרונה מהסיגריה, מכבה אותה וחוזר פנימה. ריחות עשן ובושם משובח מתערבלים באוויר. "מי אמר שזה מה שאני עושה?"

"אן, רק שנינו פה, אפשר להפסיק להעמיד פנים שהכול נפלא."

"אני אף פעם לא מעמידה פנים, רק כשחייבים." אני צוחקת למול פניו הספקניות. פברוטי עדיין מתנגן ברקע, מבטי מתקבע על תמונתם של הוריי. לעיתים נדמה שעל אף מרחק הזמן והמקום אני עדיין מנסה לרצות את אבי, דברים שאהב והעתקתי לחיי כך שיתאימו לתבנית שאליה יצק את דמותי במהלך השנים.

"אילו היית משחקת את המשחק, היית היום במצב אחר," הוא קובע, כאילו קרא את מחשבותיי. "באיזה מצב?" עיניי עוקבות אחריו בזמן שהוא מתיישב לצדי על הספה, ומוזג לשנינו את מה שנותר מבקבוק השמפניה שהביא. "נשואה, בהיריון, ילד ראשון או שני, גרה בפרבר עשיר." אני חשה מדקרת כאב קטנה לאבחנתו המדויקת. "הייתי מקבלת משפחה כמו בפרסומות, כזו שבה כולם מחייכים ובפנים הכול רקוב. מגיע לי יותר מזה," אני אומרת בקול רם מכפי שהתכוונתי.

"אז מה פרץ הנוסטלגיה?"

"ההורים שלי." אני מצביעה על זר הפרחים הצבעוני שמונח בצד החדר.

"אה." הוא שותק לרגע. "מה כתוב בכרטיס?"

"מזל טוב, זה מה שהוא כתב." אני מעקמת את פניי. "הם בווייטנאם, פרנץ, אפשר היה להתקשר אליי, גם במקום מרוחק כזה יש נגישות לטלפון." מבטי מתעכב שוב על הזר המטופש, כרוניקה של מוות ידוע מראש; לא משנה כמה אטפל בהם, הם יקמלו. בזבוז מיותר של יופי ושל זמן. מחנק עולה בגרוני, אני כבר לא יכולה לשבת שם ולהביט בזר הפרחים. אני מפנה את הגביעים הריקים מהשולחן ומחזירה אותם למטבח.

"לאורה לא תגיע למסיבה הערב."

"תני לי לנחש — היא לא מצאה מישהו שישמור על התינוק."

"אני לא מופתעת, החיים תמיד פשוט קורים לה, היא לא מתכננת שום דבר."

"הפתעות הן לא בהכרח דבר רע," הוא אומר בקלילות.

אני מגחכת לעצמי.

"כמה זמן אתה מכיר אותי?" אני משיבה כשאני חוזרת לסלון.

"שנתיים ארוכות ומייגעות." הוא צוחק, "בסדר, את לא צריכה להגיד לי, אני יודע: 'הכל מתוכנן מראש, הפתעות הן לאנשים טיפשים'. אני מחייכת כשהוא חוזר על דבריי במדויק. פרנץ ואני נפגשנו קצת אחרי שהגעתי למילאנו, לפני שהתחלתי לעבוד איתו במשרד רואי החשבון של לורנצו. אז עבדתי במשרד קטן יותר, טיפלנו בתיק של לקוח משותף ומשם נולדה חברות קרובה.

עטיפת הספר בינתיים לתמיד(עיצוב עטיפה: חן יאקה-שומרון, סטודיו לימונדה)

"אם כבר מדברים, הנה עוד אחד שלא יגיע," אני לוקחת את הטלפון הנייד מהמקום הקבוע שעל השולחן, ומחפשת את המייל המכאיב שקיבלתי הבוקר. "הנה, תראה," אני מניחה את הטלפון בכף ידו. "אן, מצטער," פרנץ קורא בקול רם, "לא אגיע הערב, חבל שנבזבז זמן יקר כששנינו יודעים שאין סיבה להיפגש שוב. הקריירה שלך תובענית, התוכניות והסטנדרטים בלתי אפשריים. בכל זאת, מאחל יום הולדת שמח. הלוואי וכל חלומותייך יתגשמו."

פרנץ מרים עיניים מוטרדות לעברי. "זה מה שהוא כתב?"

"כן, מזל שגם ככה לא הייתי מאוד מעוניינת."

"ומה לא היה בסדר איתו?"

"הפעם זו לא אשמתי," אני מניחה יד על החזה. "ישבנו במסעדה והבחור קינח את האף כל עשר דקות, זה לא אסתטי."

"החלטה נכונה, את לא צריכה את זה." הוא מגחך.

לפני שהספקתי לומר עוד מילה צלצול הנייד של פרנץ קוטע את שיחתנו. "אני אלך להתארגן, אנחנו לא רוצים לאחר." אני לוחשת, פרנץ מהנהן וממשיך בשיחה ואני מתרחקת לכיוון המקלחת. כשאני כבר מתחת לזרם המים אני שומעת קולות מהקומה מעליי, אבל הם מיד נבלעים בצליליי המוזיקה העכשווית ממערכת הסטריאו בדירתי. אני מתנגבת ונעמדת מול המראה. בוחנת את בבואתי בחוסר חשק מופגן, מורחת את הקרם הקבוע ומתאפרת רק באזור העיניים. פס שחור ועדין וצללית שתדגיש את עיניי הירוקות. אני שולפת שמלה שחורה מהארון ומחליקה אותה על קימורי גופי, את שיערי שוב אוספת בקוקו הדוק.

כשאני מוכנה אני מתייצבת מול פרנץ, מעבירה יד על השמלה שעליי. "נראה בסדר? מה דעתך?"

הוא מפסיק לתקתק הודעה בנייד שבידו, מרים את מבטו אליי ומחייך. "חסר קצת אודם, יקירה. את לא חייבת להיות כל כך רשמית, תפזרי את השיער."

"רק אנשים מהמשרד יהיו שם, פרנץ. הם קולגות, להזכירך."

"גם אדו ואני נהיה שם, פר פבורה קארה, תנסי להוריד את ההבעה העגמומית, תמרחי אודם אדום ותפזרי את השיער." הוא מסמן באצבעו על השעון. אין זמן להתווכח.

אני נעלמת לחדרי וחוזרת עם אודם אדום כהה על שפתיי. "ככה יותר טוב." הוא מחייך אליי. "קיבלת הודעה בזמן שהיית בחדר." אני לוקחת את הנייד מידיו במהירות. "אמא שלי." אני מחייכת אליו. "יום הולדת שמח פיקולינה מיה, אנחנו נהנים פה אבל כמו תמיד חושבת עליך, ניסיתי להתקשר כמה פעמים אבל אין קליטה. נדבר בקרוב, טי ווליו בנה, אני אוהבת אותך." דמעות מאיימות להציף את עיניי.

"יודעת מה את צריכה?" ידו של פרנץ מונחת על כתפי.

"מה אני צריכה?" אני מאלצת את עצמי לחייך אליו.

"את צריכה להפסיק לחשוב הרבה, להפסיק לתכנן ולהתחיל לחיות, למצוא את ה'בינתיים שלך'."

"הבינתיים שלי?" אני צוחקת. "מה זה אומר?"

"הבינתיים זה מישהו שלא מתחתנים איתו, מעבירים את הזמן ונהנים עד שמגיע הפרינצ'יפה." הוא מחייך.

"לא מאמינה בנסיכים ולא בבזבוז זמן," אני קובעת.

"לא שאלתי במה את מאמינה," פרנץ משיב ברצינות.

"אין לי זמן להתפשר — אני צריכה בעל, שותף, מישהו לבנות איתו עתיד, זה מה שאני מחפשת."

"כן, את זה כבר שמענו, המונית מחכה לנו." הוא ניגש לדלפק ליד דלת הכניסה, לוקח את המפתחות ופותח בפניי את הדלת.

• הקטע לקוח מתוך "בינתיים לתמיד", הרומן החדש של ענבל כהן-זיליאני, אשר מספר על בחורה ישראלית שעובדת באיטליה ועל היחסים הכעוסים עם השכן המעצבן מלמעלה שהופכים לרומן סוער. חוץ מסיפור האהבה המורכב, יש ברומן גם סיפור על החיים בארץ אחרת, בדידות וחברויות חדשות בגיל מתקדם. לרכישה לחצו כאן.