עדות אישית במצעד החיים: "יום השואה שלי הוא בכל יום"
בקול רועד וחנוק נאם אדוארד מוסברג, ניצול שואה המתגורר בניו ג'רזי, בפני יותר מעשרת אלפים בני אדם. לצדו עמדה נכדתו שלבשה את מדיה של אשתו, ניצולת אושוויץ, עם המספר שלה
אדוארד מוסברג, ניצול שואה המתגורר בניו ג'רזי, נאם הערב (יום ב') בקול רועד וחנוק מדמעות בפני יותר מעשרת אלפים בני אדם שהגיעו למצעד החיים במחנה אושוויץ בירקנאו שבפולין. לבוש בבגדי האסיר שלו ממחנה הריכוז מאוטהאוזן, אמר: "יום השואה שלי הוא ביום שני וביום שלישי, ברביעי, ובחמישי ובכל יום בחיי". לצדו עמדה נכדתו שלבשה את מדיה של סבתהּ עם המספר שלה ממחנה אושוויץ.
"האו"ם הכריז על 27 בינואר כיום הזיכרון לשואה. אני לא חושב שהם כאלה ידידים טובים של ישראל והיהודים, האומות המאוחדות. יום השואה הבינלאומי צריך צריך להיות ביום השואה. יום השואה שלי הוא ביום שני וביום שלישי, ברביעי, ובחמישי ובכל יום בחיי. במשך 77 שנה לא שכחתי לשנייה אחת את השואה, את הטבח שהם ביצעו במשפחתי ובשישה מיליון יהודים. אני רואה את המשפחה שלי כל יום. התמונה תלויה על הקיר שלי. כשאני הולך לישון וכשאני קם בבוקר. אני אומר להם את אותו הדבר. נכדתי באה לכאן לזכר אשתי והיא לובשת את המדים שלה ואת המספר שלה מאושוויץ. אני רוצה להודות לכם על שהקשבתם לי, שאלוהים יברך אתכם. לחיי מדינת ישראל".
בשיחה עם ynet אמר מוסברג כי "נולדתי קרוב לכאן, בקרקוב, ואת כל המשפחה שלי איבדתי בשואה. אימא שלי נרצחה כאן בקרמטוריום 5 באושוויץ, שתי האחיות שלי נרצחו ברחובה של עיר, גם אחיות של אשתי נרצחו במחנה הזה. הגעתי לכאן עם מטרה. הגעתי לכאן עם הנכדים שלי כדי שהם ילמדו ויזכרו. העניין המרכזי עכשיו הוא חינוך. ללמד את הדור הצעיר לזכור, לא לשכוח ולא לסלוח. היחידים שיכולים לסלוח הם המתים".
בשנה שעברה סיפר מוסברג במשך דקות ארוכות בכנס בפולין על הזוועות שחוו הוא ובני משפחתו. "מישהו יכול לדמיין את הזוועה? לראות ילד נחנק למוות? שואף את נשימתו האחרונה? מישהו יכול להבין?", שאל את הנוכחים.
מוסברג הציג שוט שבאמצעותו הוכה והסביר: "ניסו להרוג אותי איתו, הכו אותי נמרצות. ניסו גם להטביע אותי, אבל שרדתי. אשתי ראתה את אמה נשלחת למוות ונשרפת. זוהי חובתי לספר. אשתי, שאותה פגשתי במחנות, עדיין מתעוררת וקוראת בשמה של אמה. לאחר מכן היא קוראת לי להטביע אותה, כפי שהטביעו את אחותה".
בטקס השתתף גם הרמטכ"ל רב-אלוף גדי איזנקוט. בפתח נאומו אמר הרמטכ"ל כי "בטרם הספיקו לבנות לעצמם בית ומגן – קדרו פני השמיים עליהם, וקהילות יהודי אירופה הובלו לחורבן. כאן, על האדמה הזאת, הם הורדו מקרונות בקר חשוכים, נקרעו באכזריות ממשפחתם והולכו יחד אל גורל אחד – השמדה. חטאם היחיד היה היותם בני דת משה וישראל – ובגינו הם עונו, נרמסו והומתו כשלא היה מי מלבדם שיעמוד ויילחם למענם".
איזנקוט הוסיף: "אם היינו יכולים לומר לאיש שנמלט מטבח של קהילה יהודית שלמה שיבוא יום והוא יקים בית ומשפחה במדינת היהודים; אם היינו יכולים לומר לילד שברגעי החולשה והכפור לא הניח לאחיו ליפול – שביום מן הימים יתייצב על משמר עמו כלוחם בצבאה של מדינת ישראל; אם היינו יכולים לומר להם כאשר צעדו חסרי כול בין דמם וגופותיהם של אחיהם – שעם ישראל יקום מהתופת, יתנער מן העפר ויזכה לחיות במדינה שבה מגן דוד נישא בגאווה ולא לאות קלון – האם היו יכולים להאמין?
"מול נתיב המוות הנגלה כאן בשתיקתו הרועמת, אשר שינע בשיטתיות בני אנוש ודומם קולם, נישבע בקול חד וברור – לעולם לא יושתקו עוד צלילי עמנו. נוסיף להיות להם הקול, האור והמגן, כעמוד האש של עם ישראל המוביל אותו בשבילי מצעד החיים".
שר החינוך נפתלי בנט קרא מתהילים פ"ג ואמר: "הפסוקים הללו, שנכתבו לפני אלפי שנים על ידי המלך דוד, קוראים אל השם שלא ישתוק אל מול אלה שמנסים להרוג את עמו. ועכשיו, כשאנו עומדים כאן, על האדמה רוויית-הדם של אושוויץ, השקט מחריש אזניים".
הוא פנה לבני הנוער המשתתפים ואמר: "אני רוצה להפציר בכם, דברו עם הניצולים הנמצאים כאן היום. תקשיבו להם. תזכרו את השמות, הפרצופים והסיפורים שלהם. לצערנו, יש בעולם אנשים המנסים לשכתב את ההיסטוריה ולשנות את העובדות. יש המכחישים שהשואה קרתה. אחרים ממזערים או מגמדים אותה. הם ממשיכים במשימה שבה הנאצים נכשלו: לגרום לכך שמיליוני יהודים עם משפחה, חברים, פחדים, ציפיות ומשאלות יימחקו ויהיו כלא היו. דברו עם הניצולים, כדי שיום אחד תוכלו לומר לנכדים שלכם: 'הייתי באושוויץ עם ניצול שואה'.
בטקס נשא דברים גם אלישע ויזל, בנו של ניצול השואה וחתן פרס נובל לשלום אלי ויזל ז"ל. "אבי מעולם לא שכח. הדברים שראה נשארו איתו כל ימי חייו" אמר הבן. "הוא חי כדי לדבר עליהם איתי ועם ילדיי. אבי היה עד לזוועה הנוראה שביצעו בני אדם באחרים. הוא היה עד שהאמין שהכרה בסבל של האחר היא הכרח לכל אדם".
לפנייה לכתב/ת 
